האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
המוח האנושי נחשב למערכת השליטה המורכבת ביקום. גמישותו ויכולתו לשלוט על גופנו היו משימה שעד לא מזמן נחשבה לבלתי אפשרית. אם תמדדו כמה פקודות משודרות מהמוח לגוף בדקה אחת וכמה דיווחים מקבל המוח מהגוף, תוכלו לכמת את יכולות התקשורת של המוח עם העולם החיצון. זהו הממשק הביולוגי של כל בעל חיים. המוח תמיד נאלץ להסתמך על תרגומו של הגוף שלרוב הוסיף פרשנות משלו למציאות. גם אני הייתי פעם כמוכם, חשבתי שאין לי שליטה, שלמציאות יש גבולות שלא ניתן לפרוץ. כל זה היה נכון עד שהגעתי אני. (פול 2049)
— ממפה מערכת עצבית — —מנתר תשדורות — —מתחיל הקלטה—
פול פקח את עיניו. האור סנוור אותו והוא מיהר לעצום אותן. הזהירו אותו, כל החושים שלו יצטרכו לעבור כיול מחדש. הוא נשם עמוק וניסה להתרכז. הוא שמע צפצופים. "יש שם מישהו?" הוא קרא, אך לא שמע דבר. עוצמת הצפצופים קטנה בזמן שדיבר. הוא ניסה לפקוח שוב את עיניו. התמונה שראה לפניו נדמתה לו כמריחה של צבעים. הוא ניסה לסובב את ראשו, אך התמונה נשארה קפואה. "איזו הזיה, אני חייב לצאת מכאן", הוא חש חרדה,מה אם הבחירה שלו להפוך למטופל נסיוני בחברה שזנחה אותו ברגע שחלה הייתה צעד מטופש. "מה עשיתם לי?", הוא קרא שוב שקול מתכתי החל להישמע מתוך הצפצופים. זה היה קולו החדש. הוא חש הקלה והתרגשות כששמע אותו. הוא כבר שכח איך דיבורו נשמע, לפני המחלה הארורה.
מחלת ניוון השרירים שתקפה אותו במפתיע הייתה אגרסיבית. הוא איבד את השליטה על רגליו כעבור כמה חודשים, גם ידיו איבדו את יכולת התנועה. הוא חיפש אחר פתרונות בכל מקום אפשרי. הוא סרק מחקרים חדשניים ועבר כמה וכמה טיפולים שעלו יפה והצליחו להשאיר אותו חי עוד כמה שנים, אך הטיפול של ביו-הום היה האחד שנתן לו את ההזדמנות להיות שוב אדם שמתקשר עם העולם. הוא הבין שהדרך היחידה שלו לקבל טיפול חדשני היא על ידי התנדבות לניסוי. קבלת הטיפולים הקיימים כיום בשוק תעלה הון שלא עמד לרשותו. הניסוי של ביו-הום היה אמור להחזיר לו את יכולת התקשורת לחייו. הוא התגעגע ליכולת השיחה שלו שאבדה בחודש האחרון. הפעלת שרירי הלשון והשפתיים בסנכרון נראתה משימה בלתי אפשרית. אובדן היכולת לבטא את שחפץ במילים היה פגיעה באנושיותו והקשה עליו אף יותר מהיום שבו התיישב על כיסא הגלגלים.
הטיפול חולק לשלושה שלבים. בחלק הראשון ניתוח שכלל מיפוי מלא של מוחו בעזרת ננובוטים רובוטיים שייכנסו לנוזל המוח שלו ומשם יתפזרו לתוך כל אחת מהסינפסות במוחו ויקליטו ויפקחו על המתרחש במוחו.
בשלב השני הננובוטים ייכנסו לפעולה אקטיבית. הם ייצרו רשת תקשורת מקבילית לרשת הנוירונים הביולוגית. יאפשרו למוחו של פול לתקשר איתם. העובדה התיאורטית שהם יכלו גם להעביר מידע ביניהם הרחיבה את יכולות המוח האנושי. פריסתם במוח הייתה אמורה לאפשר ללוק ליצר קשרים חדשים במוחו. קשרים אלקטרוניים במוח ביולוגי.
בשלב השלישי הננובוטים אשר דיווחו יחוברו למערך שליטה חיצוני שיחליף את תפקיד מערכת העצבים שנפגעה. מערך השליטה יהיה דו כיווני. בכיוון אחד הוא יעבד את האותות שירוצו במוחו של פול, יתרגם את האותות המוחיים לפעולות שיוזרקו חזרה לשריריו. בכיוון השני יאסוף המערך את המידע החושי משכבת העור, האוזניים, העיניים והלשון,
-מאפשר פענוח קולי - -מסנן רעשים אקטיביים-
"פול, האם אתה שומע אותי?" "פול, האם אתה שם?",הפעם פול שמע זאת בבירור. "כן, אני שומע".
"שלום רב אני ז'אק נולנד ואני המפקח על הניסוי, ואתה , פול, פול קינדפיס ". " אני לא ממש יכול לפקוח עיניים, האור חזק מדי".
הוא הבחין שעוצמת האור עומעמה. הוא פקח את עיניו וגילה מולו דמות שהופיעה ככתם כהה. הדמות פנתה אליו. "אז איך זה מרגיש להיות מחובר באמת?"
פול זיהה את קולו של ז'אק, הוא הכיר אותו ונזכר בחתימתו שלו שהתנוססה בתחתית מכתב הפיצויים שקיבל.
"זה כאילו אתה בתוך הראש שלי". "לא חשבתי שזה ירגיש ככה".
"איך זה אמור להרגיש?" פול שמע את קולו מתעוות לאורך המשפט. הוא שמע שז'אק ממלמל כמה מילים לא ברורות, וגם הטון שלו השתנה. קולו הפך מצליל מתכתי לעגול מרגע לרגע ולפתע זה עבד. הוא נשמע טבעי ומוכר. "ככה זה הרבה יותר טוב ". ז'אק הקליד נתונים למסוף. גם ראייתו הפכה חדה בעודו ממצמץ. הוא הבחין עכשיו שידיו קשורות ברצועות למסעדי הכסא. רצועות שעברו לאורך בטנו וחזהו החזיקו אותו ישוב. מצחו היה משוך אחורה על משענת הכיסא. ז'אק עמד מול מסוף מחשב.
"נבדק 5 התעורר. הוא מגיב לקול ונשמע מחובר למציאות".ז'אק נעמד והתקרב לפול. "השמיעה היא החוש הראשון שחוזר, הראייה ממש בעקבותיה. חושי הריח והטעם יחזרו מאוחר יותר”. "מתי אוכל לזוז שוב? אמרת שאוכל שוב ללכת. למה אני קשור לכיסא הזה?" "אתה קשור כי עדיין לא סיימנו. עברנו רק את השלב הראשון. השרירים שלך עדיין לא ממש מופעלים מהמערכת. מבחינתי, אם אתה מאשר אפשר לעבור לשלב השני". "אבל הדיבור שלי, הוא…" "לא מדויק, אתה די מתקשר איתי בטלפתיה. הננובוטים ממפים כל שידור מהמוח שלך לאזור השפה ומציגים לי את מה שאתה רוצה לומר”.
ז'אק סובב את צג המסוף ופול ראה את תמליל השיחה ביניהם. ז’אק הקליד ופול ראה את שורת הטקסט מתמלאת באותיות. אחרי מספר שניות קולו של ז'אק החל להקריא אותן. "רגע , רגע", פול קרא בקולו, והמילים נוספו לצג הטקסט בתזמון שקרא.
"אז אתה לא באמת שומע אותי". "לא דרך האוזניים שלי". ז'אק הביט לעברו של פול בחיוך קל. "ואני גם לא באמת שומע אותך?"
“נכון, המערכת מתרגמת את הקול שלי ישירות לאותות שמפוענחים כדיבור במוח שלך. זאת ההוכחה שהמערכת שלנו הצליחה למפות את התקשורת הבסיסית, היא עובדת".
ז'אק סובב את צג המסוף חזרה לצד השני, נעמד מול פול והחל מהלך מסביבו.
"עכשיו צריך ללמד את המוח שלך לשלוט, הוא צריך לדעת לשדר מידע לפי דרישה, ולקלוט מידע בעוד דרכים. ברגע שתשלוט בזה נוכל להשתמש ביכולות אלו כדי שנוכל לחווט מחדש את מערכת העצבים שלך".
פול לא ידע מה בדיוק הוא צריך לעשות, הוא מעולם לא הצטיין ברכישת יכולות חדשות. הוא מעולם לא הצליח להתמיד בהן. בליבו הוא חש שלא היה הכרח, הרי תמיד הרוויח מספיק בעבודות המזדמנות שלקח מעת לעת. למה שיתאמץ, הוא העדיף לחיות את חייו בפשטות וצניעות.
"מה אני צריך לעשות?" ז'אק נראה שקוע בצג ופול חיכה בסבלנות לתשובתו. חלפו כמה דקות עד שז'אק הגיב. "אתה צריך לדמיין את זה קורה. כמו שדמיינת שאתה שומע אותי. אם תלמד להקשיב לעצמך אני בטוח שתרגיש הרבה יותר".
פול עצם את עיניו וניסה לנקות את ראשו מכל המחשבות שהתרוצצו בו. השקט המוחלט מסביב עזר והוא חש עתה את הרצועות שקשרו את גופו לכיסא. הוא נשם נשימה עמוקה והרגיש אותן נמתחות מסביב לגופו. ליבו פעם במהירות והוא מילא ריאותיו. הוא ריכז את מחשבתו בנשימותיו, סופר אותן. כשהגיע לנשימה השישית קצב ליבו החל להאט. הוא חש זאת בכל שריריו שהתרפו. הוא דמיין את רגליו שלובות בתנוחת הלוטוס. גבו היה זקוף וזרועותיו מונחות על ברכיו. השקט עזר לו להתכנס לתוך עצמו והוא חש שליו. שתי טפיחות על השכם, פול פתח את עיניו וגילה שהוא כבר לא במעבדה עם ז'אק.
"מה לעזאזל…" נזיר סימן לו בידיו לשמור על שקט. פול עצר את עצמו. הוא הביט סביב בחדר שנראה חצוב בסלע, מנורות לד שהוטבעו בקירות האירו באור בהיר את החלל שנשאר ריק אחרי שכל המשתתפים יצאו ממנו. הוא קם בהתרגשות אדירה של הצלחה וחיוך בלתי נשלט עלה על פרצופו. הוא זכר את מבנה החדרים והתקדם לעבר היציאה מהמנזר. הוא הרגיש שהתעורר מסיוט, אך לא הייתה לו דרך להסביר את זה. האם הכול היה חלום? הוא הגיע לרחבת הכניסה למנזר שהייתה מוארת בגוון אדום מהשקיעה שגלשה פנימה. הוא התקדם אל מפתן המערה וצעד החוצה אל שביל הכניסה שהיה מסותת על צלעו של ההר. לאורכו מדרגות מתפתלות יורדות מטה אל סבך העצים בעמק שנפרס למטה. פול הביט אל האופק, הודו, אני באמת בהודו.
"היי פול". הוא הפנה מבטו אל הקול המוכר, "ז'אק?"
פול שוב הרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו אך הבין שהסיק מסקנות מהר מדי. "כבר ממש האמנתי, זה מציאותי לחלוטין, מאיפה הבאת את כל הפרטים?"
"אני לא עשיתי כלום, זה הכול התקבל ממך. המערכת החייתה זיכרון ישן שלך. היא הרכיבה את כל הפרטים הוויזואליים שראית כפי שציפית לראות. תחשוב על זה כעל חלום מודע ומודרך". "זה לא חלום, זה מרגיש אמיתי, אמיתי כל כך שאני בספק אם באי ידיעה לא הייתי בוחר בזה על הקיום הנוכחי שלי".
ז'אק נעמד לצידו ושניהם השקיפו אל האופק. "תודה פול, ההתנדבות שלך לניסוי עומדת לעזור להרבה אנשים. הנקודה שהגענו אליה היא בהחלט פריצת דרך עבורך וגם עבור ביו-הום. אני שמח שאתה אוהב את המקום כי אתה כנראה תיאלץ להישאר בעולם הזה זמן מה".
פול הנהן. האשליה משכה אותו הרבה יותר מן המציאות. הוא דמיין את עצמו ברגעי השפל שחווה במצבו הסיעודי. הוא לא רצה לחזור לשם, עדיין לא. "זה לא נורא פה, לא אכפת לי לבלות פה חופשה קצרה של כמה ימים". ז'אק חייך. "חשוב שאתה מבין, יש כמה תהליכים שאולי עדיף לעשות שלב שלב, זה יותר בטוח ככה. לטובתך..." דמותו של ז'אק התאיידה ופול פנה חזרה לתוך המנזר.
****
פול לא חיכה לשובו של ז'אק. העובדה שז'אק זנח אותו בעולם הווירטואלי לא השפיעה על התנהלותו עד סיום הסדנה. הוא הרגיש בשיא של חייו. התחושות שליוו אותו עוררו אותו וגרמו לו לחשוב אחרת על החיים בכללותם. הידיעה שכל מה שסובב אותו וירטואלי העניקה לו את האומץ לנסות לשלוט בחייו. הוא התגעגע להנאה מהרגע ומהעצמאות לנוע. סדנת הוויפסאנה הייתה המקום המושלם בשבילו. הוא לא ידע אם ז'אק מיקם אותו שם בכוונה ואולי זאת הייתה בחירה לא מודעת שלו. בכל מקרה הוא התכוון להשתמש בסדנה כדי להכיר את עצמו מחדש. הוא חווה זאת בעבר אך לא חשב שיעשה זאת שוב. אבל הפגישה המחודשת עם החדר שנצרב בזיכרונו מעברו ומצבו בעולם האמיתי אפשרו לו להתמודד עם המצב החדש.יום יום הוא בדק את גבולות הקיום שלו. השכם בבוקר המדריכים עברו בין החדרים וטפחו על שכמם של אלה שלא התעוררו. פול היה תמיד ער כשהגיעו, השינה לא הייתה הכרחית עבורו. הוא שכב בלילות מהרהר בזיכרונות מתקופת נעוריו. הוא עבר בדמיונו על כל האנשים שהכיר, בתחילה היה מגלגל את שמם בראשו עד שנזכר בפרצופם.
- סטיב מורטון, סטיב מורטון -
חיוך עלה על פניו. סטיב גיחך אחרי שהטמין את פצצת הסירחון בתוך חור בבד שנפער במושב הכיסא הבלוי. "זה יהיה היסטרי, אתה תראה, המבחן בטוח יתבטל". המורה נכנסה לכיתה וחילקה את דפי המבחן. "אתם רשאים להתחיל", והתיישבה על הכיסא. הוא זכר את עצמו מתאפק לא להציץ לכיוונה של המורה. לסטיב לא היה אכפת. סטיב הביט בה ופול הביט בו ובחיוך המאופק שעל פניו. הריח הגיע לאפו. אחת הבנות בכיתה שישבה בשורה הראשונה כבר הספיקה להתלונן בשקט על הריח. המורה שקמה ממקומה פינתה את הדרך להתפשטות הניחוחות בחלל הכיתה. לא עברה דקה אחת עד שרוז, ששולחנה היה בשורה הראשונה השמאלית למורה התחילה להקיא על השולחן. היא קמה ורצה מהכיתה ואחריה עוד כמה תלמידים שנראה שחשו כמוה. סטיב קרץ לפול והרצין פניו ואז קם מהכיסא ורץ החוצה מן הכיתה. פול לא נשאר חייב וקם גם הוא אחרי כמה שניות, למרות שדווקא התכונן היטב למבחן. התמונות והפרטים שאבו אותו לחלום, אך קולות האנשים המתעוררים הודיעו שהבוקר העשירי הגיע. המדריך עבר בין החדרים ואסף את כולם לחדר המרכזי. פול הרגיש רענן כתמיד. החיים בסימולציה היו קלים בהרבה מהמציאות, ללא עייפות וללא כאבי השרירים, ללא תחושת הרעב והצורך התמידי לספק את יצרי גופו. הוא נעמד בסוף הטור שהתקדם לאיטו לעבר חדר המדיטציה. האסאנה הראשונה ארכה כשעה וחצי, פאדמאסאנה שמה. המשתתפים ישבו כולם בתנוחת הלוטוס, רגליהם שלובות וגבם זקוף. כאצנים המתכוננים למירוץ. קולות של גירוד וחיכוך מילאו את החדר. הסרטון של סאטיה נאראיין גואנקה שפתח כל בוקר וסיים כל ערב הוקרן.
"היום האחרון שלפנינו הוא הוכחה ניצחת לנחישות וליכולת האינסופית של כל אחד מכם. אין ספק שהיום האחרון הוא היום שבו תתרפקו על כל מה שחוויתם בתוככם".
אך פול היה כבר במקום אחר בדמיונו, הוא שוב חלם את העבר. הוא הבין שבסימולציה אין הבדל אמיתי בין החלום למציאות. המציאות היא מה שאתה מאמין בו.