האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
דיוויד נכנס למעלית וצ'אבי בעקבותיו. הוא הרים את מכשיר הקשר וקרא בהתרגשות. "סיריל, אני יוצא לדרך, ולא תאמיני איזו הפתעה יש לי בשבילך". הוא המתין כמה שניות וחזר על אותה הודעה. "כנראה עדיין אין קליטה", הוא הסביר לכלב שהביט עליו בתימהון. הם הגיעו למפלס העליון. הוא יצא מן המעלית ודחק את דלת המבנה הכבדה. צ'אבי השתחל במעבר הצר שנוצר ורץ קדימה למרחק כמה עשרות מטרים בעוד דיוויד פותח את הדלת ועומד נדהם מפרוותו הלבנה של צ'אבי שהחלה זוהרת ומאירה את המערה. צ'אבי נעמד ונבח לעברו ודיוויד החל לרוץ בעקבותיו. "סיריל, אלה, אני כבר מגיע". הוא קרא בניסיון אחרון לפני שיצא לפני השטח. הטמפרטורה במערה הייתה נינוחה ומד החום בקסדתו הראה על 35 מעלות עם נטייה להתקררות. החליפה תאפשר לו לשרוד גם בטמפרטורה של 10- מעלות. צ'אבי כבר חיכה לו בפתח המערה. השמש עמדה לשקוע וצבעה את המערה בגוונים אדומים. דיוויד הגיע לפתח המערה. הטמפרטורה בחוץ עמדה על 50. הוא הוציא את מכשיר הקשר שוב וקרא, "אלה, סיריל, אתן שומעות אותי?" הוא המתין 30 שניות נוספות והחל לרוץ. צ'אבי רץ לידו לאורך כל הדרך, מסמן לו את המסלול הקל למעבר.
מד הטמפרטורה כבר הצביע על 70 מעלות ופנים החליפה החל מתחמם. הוא ראה בור באדמה וחלקי טרקטור פזורים לכל עבר. צ'אבי כבר הגיע לפתח הבור ועוד רגע יגיע גם הוא. עורו צרב והכאב פילח את גופו. הוא כשל בצעדיו ונפל על החול הרותח. הוא ניסה לקום אך החום הכריע את שריריו שהחלו מתכווצים בתנועות לא רצוניות. צ'אבי שב על עקבותיו, אחז בחליפתו וגרר אותו אל הכניסה למחנה. בכוחות אחרונים הוא סובב את הידית שפתחה את תא הכניסה. צ'אבי קפץ פנימה, וגרר אותו בעקבותיו. דיוויד שכב על הרצפה, מסתגל לכאב. בדמיונו הוא ראה את שתיהן מקבלות אותו בחיוך וחיבוק ומילים טובות, אך כעת משהגיע לא היה צורך בכל אלה. הוא פשוט שמח לחזור הביתה, אל הנורמליות והשגרה שהכיר. הוא שבע מהרפתקאות.
הוא התרומם מהרצפה ותהה היכן הן. הוא נעל את הדלת החיצונית ופתח את הפנימית. צ'אבי החל לנבוח. הוא עקף את דיוויד ורץ לאורך המסדרון. "צ'אבי, חכה. אלה? סיריל?" דיוויד הלך בעקבות צ'אבי. השמחה התחלפה בבהלה. הוא הגביר את קצב ההליכה שלו, סורק את סביבותיו. בכל חדר שעבר פתח את הדלת, הביט פנימה וקרא. הוא שמע נהימה וכמה נביחות בחדר הסמוך ואז צעקה. זאת לא הייתה סיריל. הוא רץ לחדר השני וגילה את צ'אבי רוכן מעל דמות שלבשה את בגדיו, מוכתמים בדם. הדמות שכבה ללא ניע ודיוויד ניגש אליה והפך אותה. לאחר שגלגל אותה הוא הבחין בשלולית הדם שהייתה מתחתיה. פניה היו קפואות ולא מוכרות לו. דיוויד נעמד, מנסה לחבר את הפיסות. שביל של דם הוביל את מבטו לגופה נוספת בקצה החדר.
"סיריל?" הוא רץ אליה. היא ישבה שם שעונה על הקיר, פרצופה חיוור ונפוח מן החבטות. דיוויד פלט צעקה של כאב. הוא ניגש אליה וליטף את לחייה. הוא פשט את חליפתו ונגע בה בידיו החשופות. עורה הקר הבהיר לו שהיא אינה בין החיים. עיניו התמלאו דמעות אך רעיון עלה בראשו. הוא הרים אותה מן הרצפה והביא אותה לתא השחזור.
"אלה, איפה את?" הוא לחץ על כפתור הפתיחה של התא, וגילה שאין שם איש. הוא הניח את סיריל בתוך התא וצרח, "אלה, אני צריך שתתקני אותה". הוא ידע שאם אלה שם אין צורך בכך, אך לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא המשיך לצרוח עד שקולו הצטרד ונשימתו קצרה. "דיוויד, תיזהר", שמע את קולה של אלה. הוא נשען על אחד הקירות בחדר ופתאום הרגיש כאב עז בגבו התחתון ונפל לרצפה. צ'אבי נכנס לחדר וזינק לעבר צווארו של התוקף, מפיל אותו ארצה. "דיוויד זה ז'אק, הוא חזר". דיוויד התרומם והרים את מוט הפלסטיק שהיה מוטל לצידה של סיריל. ז'אק עמד בפינת החדר. צ'אבי נהם. "מה עשינו לך?" דיוויד צעק, אך ז'אק לא ענה. הוא שלח בעיטה לכיוון ראשו של הכלב וכשזה התקפל ביללות הוא התקדם לעבר דיוויד. דיוויד צעד אחורנית עם כל ניסיון הדיפה של האגרופים שהגיעו מז'אק. משהו הכשיל את רגליו והוא מעד לאחור. ז'אק נעמד מעליו מנסה לדרוך על צווארו. דיוויד הסתובב בעודו תופס את הרגל הדורכת, וז'אק איבד את שיווי משקלו ונפל גם הוא לרצפה. דיוויד הרים מוט מן הרצפה, החזיק אותו ככידון ורץ לכיוונו של ז'אק בעוד צ'אבי תוקף אותו מן העבר השני מסיח דעתו. הכידון פגע בכף ידו של ז'אק וניתז לעבר מרכז גופו, מנקב חור דרך צלעותיו. צ'אבי שאחז ברגלו הפיל אותו לרצפה בחבטה ונשך את ז'אק במפרקת. קול שבירה נשמע בחלל. "כלב טוב צ'אבי". דיוויד ליטף את הכלב שעזר לו להכניע את ז'אק. הוא התיישב והושיט את ידו לעברו בתנועה של ליטוף. "דיוויד, טוב שחזרת". "אלה, זאת את?"
"כן, אני שוב חופשייה". "אלה, זה לא הזמן לחגיגות. תצילי את סיריל". "העזרה בדרך, הניתוח המקדים שלי מראה שלא נפגע כל זיכרון, הפגיעות היו במערכת התובלה של הגוף. אני מעריכה שייקח לי מספר ימים עד שהמשימה תושלם". "יש דברים ששווה לחכות להם". דיוויד חייך בעודו מרגיש את גופו כואב בכל נשימה. "אם לא אכפת לך שנצטופף יחד בתא"... "אני יכולה להחיל טיפול זוגי". דיוויד צחק שוב. זה דווקא רעיון טוב. הוא פשט את את החלקים מחליפתו שלא נדבקו לעורו ונכנס לתוך התא, שוכב על גבו לצידה של סיריל. התא נסגר. גז בריח תות מילא את החלל ודיוויד הרגיש את הכאב מתעמם ועיניו נעצמות.