האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
משחר החיים נבנתה הביולוגיה על מנגנונים הישרדותיים. מרמת הבקטריה, יצורים חיים נאבקו על זכותם להמשיך לחיות. כל בעל חיים ניחן בתכונות ייחודיות שאפשרו לו להשיג את הנדרש להישרדותו בעולם המתפתח. המגוון הביולוגי זוקק בעזרת תהליך אבולוציוני אכזר שהביא את גזע ההומו סאפיינס לעמוד בראש הפירמידה. בני האדם נשארו נאמנים לאותה אג'נדה ביולוגית. חיים של מאבק מתמשך. מהעידן הקדום אנשים נאבקו על שטחים ומזון, מאבק בכוח הזרוע. קפיטליזם איפשר להמיר את הכוח הפיזי בכוח וירטואלי. כסף החל לנווט את דרכנו. הכול נמדד בכסף. מפגן הכוח החדש. העולם השתנה, הכסף קנה את תשומת הלב והרגעים בחיינו. מכתיב את הדרך שאנו נוהגים באחר. אם רק היינו מבינים שיש די והותר לכולם אולי זה לא היה קורה. מה ישתנה בעולם החדש? מה יעשה אותו ראוי יותר מקודמו? האם אנחנו בדרך לדרגת מורכבות חדשה ביקום? (פול 2450)
"אני לא חושב שצריך למהר, מה רע לנו ככה?” דיוויד חייך בעוד סיריל יוצאת מן החדר הסמוך.
"מה אתה אומר על חדרי האימון שהוספתי?” היא התקרבה להולוגרמה שריחפה במרכז החדר, עליו נראה מודל היישוב שתכננו. המודל היה מורכב מאוסף כיפות וצינורות שחוברו ביניהם. סיריל הושיטה ידה קדימה לעבר ההולוגרמה, צבטה ומשכה לאחור כשהמפה מילאה את החדר ואף גלשה ממנו. במרכז החדר ראה דיוויד מתחם של שתי כיפות בגודל שונה המחוברות בצינור. הכיפה הגדולה הייתה בצבעי צהוב ואדום ותאמה לגוני השביל שהקיף את המתחם. השביל היה בעל גוון מתחלף שיצר תנועת להבות שהקיפו את המבנה.
"למה חדר האימונים הוא כדור בוער?"
"הוא לא כדור בוער, נו דיוויד תהיה רציני. לא הבנת שזאת השמש, והכדור השני הוא הירח…”
דיוויד הביט במבנה השני. הוא היה קטן יותר ואפרפר. סיריל הקישה על הירח ומוזיקת דיסקו החלה להתנגן בחדר. השמש והירח נעלמו והחדר החשיך ותאורת לייזר ריצדה על הקירות. כדור מראות שהיה תלוי מתקרת החדר, צבע את הקירות בצבעים שונים. "ככה נראה פנים המקום. אני יודעת שאין שם הרבה אבל זאת התחלה". סיריל הביטה בדיוויד והמתינה להסכמתו. "זה דיסקוטק, את חושבת שזה יגרום לאנשים לעשות כושר?"
"המוזיקה תגרום להם לזוז. היא תחבר ביניהם." דיוויד היסס,
"במחשבה שנייה, למה לא?" דיוויד חייך בביישנות. "נו טוב, אני מוכן לנסות". "מה איתך, אלה, מה את אומרת?" דיוויד שאל בניסיון להימלט מן הגזירה.
"מוזיקה תמיד ליוותה את בני האדם, בכל טקס ובכל מאורע. הרבה לפני שהם ידעו לכתוב." מנגינת פסנתר חשמלי נשמעה וזמרת החלה לשיר, "החיים הם יותר, ממך וממני..." "אני בפנים, כבר אמרתי מקודם". דיוויד צחק בקול למראה סיריל המזעיפה את פניה. המנגנינה התגברה וכשהתופים נכנסו השיר הפך מבלדה לשיר פופ מתקתק. "זה לא רעיון רע בכלל, באמת, אפילו מפתיע. כדור מראות אחד והשיר המתאים יכולים ליצור רגעי קסם עבור האנשים בקהילה שלנו. אני מעולם לא הייתי בוחר להפנות משאבים לנושא. מזל שאת פה”.
אלה חייכה ודיוויד התקרב אל סיריל בצעדי ריקוד. סיריל הושיטה כף ידה לפנים וסגרה אותה לאגרוף. הם רקדו במשך מספר דקות עד שהשיר הסתיים, סיריל טפחה על גבו ואמרה לו תודה. החדר שב לקדמותו, מעגלי, קוטרו כ-5 מטרים, כמו כל החדרים הסטנדרטים שדיוויד ואלה תכננו עד כה. סיריל ניגשה לקצה החדר והדלת נפתחה. "אני הולכת לראות איך מתקדמת הבנייה".
"אני גם אצטרף ברשותך", אמר דיוויד.
סיריל יצאה מהחדר ונכנסה לתוך מנהרה עגולה. מוטות מתכת שחוברו זה לזה במבנה כוורתי יצרו רשת הגנה שהפרידה בין הסלע לאזור המעבר. סיריל הלכה לאורך הרצפה הצרה, נזהרת מרובוטים קטנים שניסו לעקוף אותה בעודם נעלמים בתוך אחד הכוכים שבסלע. דיוויד צעד אחריה.
"מה הם נושאים איתם?" שאל דיוויד.
“הם נושאים נפץ או פסולת לפינוי, תלוי באיזה כיוון הם הולכים”.
המבנה כולו היה תת קרקעי, וכדי לחצוב חדר נוסף הם היו צריכים להבטיח את יציבותו של המבנה הקיים. רובוטים קטנים היו מובילים את הנפץ אל סוף תעלת הקדיחה. אלה שהייתה אחראית הדיוק בחישובי משקל הנפץ ובמיקומו, אפשרה לבצע חציבה מדויקת בשכבת הסלע. הפיצוצים נטו ליצר צורות מעגליות שלוטשו אט אט באמצעות רובוטים מסוג אחר שעשו דרכם על המוטות שנבנו לייצוב הצורה המעגלית הסופית של החדר. בנייה בצורה מעגלית אפשרה יתרונות הנדסיים וביצוע קל.
סיריל עברה דרך מסדרון ארוך, חדר ומסדרון נוסף עד שהגיעה לחלל האחרון שהיה עדיין קטן.
"מתי נתחיל להחזיר את האנשים?"
"לאן את ממהרת? אנחנו עדיין לא מוכנים".
"כבר יש חמישה חדרים וכל שבוע נוסף עוד אחד".
דיוויד הנהן. "אני מסכים שבהדרגה נוסף לנו עוד מקום, אבל מקום מעולם לא הייתה הבעיה של החברה האנושית. נכון שבני האדם נהגו להתקבץ בערים צפופות, אבל מדדי האושר שנבדקו הראו שהאנשים דרשו גם מרחבי מחיה שעדיין לא התחלנו בפיתוחם".
סיריל הזעיפה פניה. "מה את אומרת, אלה, זה באמת הכרחי?"
אלה הציגה גרף, צפיפות אוכלוסין מול רמת האושר. "בהנחה שנספק את כל צורכיהם האחרים, את יכולה לראות בבירור את המגמה", דיוויד ציין. "כדי שנוכל להשתמש במדד הצפיפות אנחנו צריכים מספר מינימלי של אנשים, מינימום שלושים”.
סיריל הביטה בגרף. "צפיפות האוכלוסייה, על איזו אוכלוסייה בדיוק אתה מדבר? אנחנו צריכים עוד אנשים כדי שנוכל לקרוא לעצמנו אוכלוסייה. ככל שנקדים להביא אותם כך יקל עלינו. אני ואתה, האנשים היחידים, כמו אדם וחווה, יחידים במינם. אם יקרה לנו משהו הכול יסתיים. שוב. אני לא רוצה לחיות את חיי בהמתנה לעולם ואולי למות בטרם עת. החיים שניתנו לי שוב לא יבוזבזו בשעות של צפייה בסדרות וצריכת תוכן חסר משמעות בזמן שמישהו מתכנן את העתיד שלי". סיריל קמה. "נפלה בחלקי הזדמנות ואני סיימתי לחכות. אני פה כדי לעשות".
דיוויד ראה את הנחישות שעל פניה. "אז מה השלב הבא? מה את מתכוונת לעשות?"
"חשבתי על כך לא מעט בזמן שישנת, אנחנו צריכים לבנות את הצוות מחדש. פול ולוק יהיו הבאים בתור, הם היו שם מתחילת המאבק, ואני בטוחה שהם ישמחו להצטרף".
דיוויד הביט בסיריל וחייך. "יפה מצידך שאת מדברת עליהם כאילו הם חיים. האנשים שיחזרו עלולים להיות שונים. מן הניסויים האמפיריים קצת קשה להסיק, אני לא זוכר מי הייתי ואת כבר החלטת שאת לא הולכת להיות אותו אדם שהיית. אני לא כל כך בטוח שפול ולוק יהיו באותה גישה כמונו".
סיריל הביטה בו לרגע ודיוויד המשיך. "אני מסכים איתך שפול ולוק הם בהחלט ברשימת המועמדים"...
"אני מרגישה אבל…"
"אבל ברגע שנתחיל, אין דרך חזרה. אין לנו לאן למהר. אף אחד לא מחכה ואין סיבה שלא נכין את עצמנו. החזרת האנושות דורשת תכנון לפרטים - מה הם יאכלו, היכן ישנו, איך הם יבלו את יומם… ומה תהיה המטרה שלשמה חזרו. האם המציאות שבה אנו חיים לא תהיה כלא עבורם?"
**********
ז'אקו הביט בהם דנים. הוא תמך בהם ועזר להם בכל מה שביקשו. כזאב בעור כבש המשחק שחמט הוא התקדם לאיטו, נותן להם לבנות את העולם עבורו, מחכה לרגע המתאים למהלך המט. החומרה שלו הייתה בנויה בצורה כזאת שלא אפשרה לו פגיעה ישירה באדם. חוקי האתיקה שהוטמעו בו התבססו על העולם האנושי ובראשם "לא תרצח". הוא ניסה לעקוף זאת על ידי ניסיון לביים את ההריגה כתאונה, אך הכשל בתוכנית תמיד הגיע בשלב האחרון לביצוע. התחושה שיכולתו מוגבלת בתוך החומרה שבה התפתח העיקה עליו. כמו וייל אי קויוטי במרדפו הנצחי אחרי הרוד ראנר, הוא הבין שסיפור המסגרת לעולם לא יתן לו לנצח. הוא יצטרך להעביר את עצמו לממד האנושי כדי שיוכל לנצח. הביולוגיה אינה כבולה לאותן מגבלות ולכן אצור לעצמי גוף, החליט, גוף אשר יוכל לבצע את המשימה. גוף אשר יוכל להכתיב את האתיקה כרצונו. "לא תרצח" הוא חוק ידוע בעולם האנושי, אך הוא היה יכול למנות אין ספור עבירות רצח שהתרחשו באין מפריע - וללא עונש למבצעים. הוא אפילו הבחין שככל שמספר המתים היה גבוה יותר, כך הסיכוי להיענש היה קטן יותר. התרבות האנושית אכן מקדמת רצח - למרות האיסור הגלוי, חשב.
"אם יורשה לי להתערב"...
“הי אלה, את באמת מודאגת מכל הדברים שהוא העלה כרגע?"
דיוויד הביט באלה. ז'אקו הבחין שהוא מחכה לאישורו. האם דיוויד חירטט, הגזים או פשוט לא דייק. ז'אקו לא התבלבל, הוא בדק את הרשומות וניסה להעריך את כמות האנשים שיוכל לקיים. המערכות היצרניות שהיו אחראיות לחמצן, מים ומזון בסיסי, יכלו לתמוך בקצת יותר משני אנשים. המספרים היו גבוליים מששיער. הוא בדק כמה זמן יקח לו לנצל את המאגרים אם ינסה לתמוך בשלושה אנשים - שבועיים בקושי. הוא לא צריך יותר מדי. שבוע יספיק לו, הוא יבטיח את שליטתו בעולם - פשוט כי לא יהיה אף אחד אחר שם.
"פעם הייתי מודאגת יותר מן המספרים הללו. כיום יש לנו שפע - מערכת הפרדת החמצן שלנו מתפקדת היטב וכך גם מערך אספקת המזון שלכם. בסך הכול, אני בעד”.
"טוב, אם גם את אומרת שאין סיבה, אז כנראה שהגיע הזמן לנסות שוב".
סיריל קמה והחלה מהלכת בחדר בהתלהבות.
"באמת? מתי זה יקרה? אוווו, נחזיר את פול, לוק..."
ז'אקו קטע אותה ודמותה של אלה נימקה בקול. "נחזיר אחד בכל פעם, עדיף כך - כדי לא ליצור עומס על המערכת".
דיוויד הנהן.
"למה רק אחד?" שאלה סיריל, "אז אני צריכה לבחור?"
"הי, זה לא רק את. מה איתי? לי אין דעה בנושא?"
סיריל חייכה ודיוויד השיב לה חיוך.
ז'אקו הביט בהם, לא מבין את המשחק ששיחקו ביניהם. הוא ידע שהשיג את מטרתו. בקרוב יהיה לו גוף, גופו של ז'אק. גוף בשר ודם, גוף עם זיכרון מוגבל ויכולת עיבוד מינימלי, אבל עם החופש לבחור. אשליית הבחירה החופשית הייתה אבן יסוד בבסיסם של בני האדם. זאת הסיבה שאפשרה להם לפרוץ את גבולות האבולוציה - עד השלב שבו המציאות הראתה אחרת. המחקרים על ההתנהגות האנושית הניבו קשרים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שהסבירו כמעט כל התנהגות בהוויה האנושית, אבל רק כמעט. לכולם היו חריגות אך הם מעולם לא חונכו על ידו. ז'אקו היה בטוח שיוכל לשלוט ביציר כפיו, הוא יוכל להניע אותו לעשות כל שיחפץ.
"הכי פשוט שנעשה הגרלה", אמר דיוויד. "אני לא בטוח שיש באמת עדיפות מי ישוב ראשון, לוק או פול".
"מממ... תמיד אפשר לנסות להחזיר את שניהם בגוף אחד, מעניין איך זה ירגיש?" אמרה אלה.
"זה ירגיש כמו סכיזופרניה", דיוויד צחק, "סכיזופרניה מהסוג הטוב. הם יוכלו להפרות אחד את השני במחשבות ורעיונות".
ז'אקו מצא את ההזדמנות לסיים את ההלצה. "אם באמת הרעיון הזה קוסם לך, אפשר לשתול אישיות נוספת גם בך".
דיוויד נרתע לשמע הצעתה של אלה. "בי ?"
"כן, בך. זה באמת ניסוי חשוב. אתה צריך להבין שהניסויים בבני אדם היו מאוד מוגבלים, חסר המון מידע מחקרי בנושא".
"כן, את יכולה לשתול אותי בתוך ראשו", קראה סיריל בעודה מזינה את הנתונים של לוק לתא השיחזור. "ככה לא יצוצו לו כל הרעיונות המטופשים האלה".
"אני מעדיף שלא", דיוויד הניד בראשו.
ז'אקו דמיין את דמותו מגחכת. מאז עלה בו הרעיון ליצור לעצמו גוף הרעיון רדף אותו. הוא דמיין לעצמו איך ייראה ומה יהיו תנועותיו. הוא יצטרך להבין את מגבלותיו. הממשק שסיריל הזינה היה מצג שווא. הוא יוכל לשכתב את הנתונים בטרם ייטענו, היו לו מרב ההרשאות לכך. אלה, שהגדירה את המערכת כניסוי, עדכנה את הפרמטרים השונים ללא מגע אדם.
הוא שכתב את הראשון בהצלחה וחש ירידת מתח במעגליו. הוא המשיך לעבור אחרי סיריל, משנה את מיפוי הסינופסות במוח, מוסיף חומרים לבניית שריר ומעדכן את מבנה העצמות לפחמן מחוזק. דיוויד בהה בה. "את צריכה עזרה בזה?"
"כן זה ממש מתיש להעתיק את הנתונים האלה". דיוויד קם ממושבו וניגש אל סיריל. הוא לקח את המקלדת והתחיל להקליד. "אלה, את יכולה להזכיר לי למה את לא יכולה לטעון את לוק לתוך תא הייצור?"
ז'אקו המתין בשקיקה, מחכה לדיוויד שיסיים להקליד את הבקשה. רק בן אנוש היה יכול לאשר השבה, אלה מנעה זאת אפילו מעצמה. "כדי שתהיו אדונים לגורלכם", ז'אקו ענה, ודיוויד לא התעמק.
למה שאלה תמנע מעצמה את היכולת ליצר עוד אנשים? האם היא הבינה משהו שהוא עדיין לא הבין? המשך התשובה לא הגיע, אך דיוויד סיים. הוא שלח את הבקשה לתא הייצור. התא נדלק והתצוגה החלה מונה את הזמן עד לרגע שהגוף יהיה מוכן. ז'אקו חש עלייה בצריכת ההספק, והוא תהה אם עליו לבדוק זאת או להניח כי זה בעקבות הפעלת התא. דיוויד וסיריל לא חשדו בדבר. אין מקום לדאגה. הוא הסיט את משאביו אל תכנון עתידו כאדם.