פרק 07 / המרוץ האנושי

סוף לעבודה

גרסת אודיו

האזנה לפרק

הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.

האנשים תמיד חשבו שדעתם ומחשבותיהם שייכות להם.הם רכזו את מירב היכולת שלהם בתרומה לרעיונות שלא שירתו אותם.ברגע שהבנתי את זה,זה היה רק עניין של זמן עד שאגייס אותם לשורותיי (פול, 2049).

לוק יצא מן המעבדה ונכנס למעלית. הוא הושיט ידו קדימה ונגע קלות במראה. המראה התמלאה באייקונים, ולוק לחץ על אקפרס home.

"המסלול יתארך היום בכשתי דקות יותר מהרגיל", אמרה הדמות שהשתקפה בצג מולו. לוק הפנה גבו למראה. "יש משהו שאני יכול לעשות עם המידע הזה?" הוא זרק שאלה לחלל האוויר. "בודק מסלולים באמצעים חלופיים". "רק תוריד את בלאסט מהחיפוש, אני לא מוכן לשלם את המחירים שהם גובים".

דלת המעלית נפתחה הישר אל כביש השירות של משרדי ביו-הום. מונית צהובה המתינה לו במרחק כמה מטרים לפניו. "במחשבה שניה…"

לוק יצא מן המעלית, פתח את דלת המונית והתיישב. המונית החלה בנסיעה.זאת תהיה הפעם האחרונה שלו במעבדה. ז'אק לא רצה אותו או את בטי להמשך המחקר. ביו-הום הייתה כמו הבית שלו בעשור האחרון. איך ברגע אחד הכול השתנה. ז'אק הצליח לעורר בו רגשות מעורבים של הערצה ושנאה. הוא הבין את תהליכי החשיבה של ז'אק וסלד מהם, למרות שלא היה בטוח שהוא היה בוחר אחרת.

ז'אק הבין משהו כשהוא קיבל לידיו את נתוני המחקר, משהו שהוא לא שיתף אותם בו. בנייני המגדלים נראו כעת כשדרה של עצים מסודרים במטע והמשיכו עד האופק. הכביש היה פנוי והרכב האיץ. על השמשה הקדמית רצה פרסומת של lifeExpander, תוסף תזונה להארכת חיים. לוק הביט מהחלון בעוד הרכב מתקרב אל העיר.

"תרצה יום במתנה?", שאלה הדמות שהופיעה בחלון הקדמי, "אשמח להציע לך דוגמית". "ואיך אני יודע שהן באמת עובדות?" "תרגיש את זה כמעט מיד".

לוק הביט בה, זאת הייתה אישה. הדמות עברה מחלון לחלון, עד שהגיעה לחלון שלידו ישב. היא הצביעה למטה.ְ שנייה לאחר מכן מגירה נפתחה מתוך ידית המושב, בתוכה היו סוכריות בצבעים.

"התכבד בבקשה, יש לנו גם את הטעם האהוב עליך". לוק הביט בסוכרייה שהייתה מוארת ומוגבהת משאר הסוכריות. "מי שעבד עלייך עשה עבודה טובה". הוא הושיט ידו ולקח את הסוכרייה הבוהקת. המגירה נסגרה מיד. "תיהנה מהיום מתנה שלך". לוק הכניס אותה לפה. הדמות חייכה והתאיידה מהחלון, והוא הפך שוב לשקוף.

המונית התקרבה לכניסה לעיר והאטה את מהירותה. לוק הבחין בקבוצת אנשים צועדים ברחובות ובידיהם שלטים. "משנה למסלול חלופי, זמן הנסיעה יתארך בכ-30 דקות".

העובדה שזה היה יומו האחרון כעובד בחברת ביו-הום הטרידה אותו, הוא לא חיפש עבודה עד לאחרונה, כי האמין שז'אק יתעשת ויחזור בו מפיטוריו, אך ז'אק לא התחרט. הוא קבע ריאיון לעוד חודש עם סטארט-אפ שמנסה ליצר קופסת שף. השכר היה מחצית ממה שקיבל בביו-הום והוא התלבט אם ייהנה מבילוי יומו בראיונות עם טועמים ומילוי שאלונים וסיכומם לכדי שיפור קופסת השף והתאמת המנה. הוא חיפש מפלט ממחשבות אלו כשלפתע נזכר.

"לעזאזל, יש היום פליאוף". "אם תרצה יש לנו מערכת צפייה שלא מביישת את המציאות". על החלון הופיעה עכשיו דמות גברית, לבושה במדים ספורטיביים. "תרגיש כאילו אתה שם. חמש הדקות הראשונות חינם". הוא לא באמת היה אוהד שרוף, אבל היום רצה לגוון, רק כדי למחוק את ביו-הום מראשו הקודח. "וכמה עולה התענוג?" לוק שאל.

"יש לנו חבילות פר שימוש – או חבילות עד הסוף, שלנו או שלך, מה שיגיע קודם. המשחק מתחיל בעוד כ-15 דקות אך השידור החי כבר התחיל". "טוב, מה יש לי להפסיד? בוא נראה מה יש לך להציע".

התא בצד הדלת שוב נפתח, והפעם היו שם כיסוי לעיניים ושני כפתורים. לוק הצמיד את הכפתורים לרקותיו, לאחר מכן חבש את הכיסוי."ברוך הבא. המשחק שבחרת טרם התחיל אבל בוא נבחר לך את מקום הישיבה הטוב ביותר", הדהד קולו העמוק של הקריין. לוק עמד עכשיו בשער הכניסה לאולם המשחק. על לוחות הפרסום שהונחו על הפרקט רץ הכיתוב "טוען תנועה קוגנטיבית". לוק הרגיש איך רגליו נקשרות לכיסא."תנועה מאופשרת". הוא הביט על רגלי האווטר שלו והחל ללכת לאורך המגרש לכיוון היציע."וואו, ממש שיפרתם את זה מאז שחוויתי את הטכנולוגיה הזאת", אמר. הוא לא שמע תגובה אך לא היה אכפת לו.

הוא הביט ימינה ושמאלה על ההמון שיושב בכיסאות, וניסה להכשיל את מערכת המציאות המדומה, למצוא משהו שיסגיר את העובדה שהוא במרחב דיגיטלי. הוא הגיע לסוף הפרקט והחל לעלות במדרגות. רגליו הגיבו בתיאום מדויק. גבר שירד במדרגות חלף דרכו. הוא נבהל קלות אך המשיך לעלות לשורה השנייה, שם ראה מקום פנוי. הוא חלף על פני חבורה של גברים שישבה בתחילת השורה. "אפשר להנמיך אותם בבקשה?" להפתעתו הם השתתקו ואחד מהם הביט לכיוונו. לוק המשיך להתקדם למושב הפנוי.השחקנים החלו לעלות למגרש לקריאות הכרוז.

"המקום הכי טוב באולם”, לוק ציין בהנאה. "תלוי מה קורה במגרש". הגבר שישב לידו הצביע על משענת היד שלו. "יש פה כפתורים…" "אתה יכול לראות אותי… איך?" "גם אני שייך לאותו שירות, אנחנו וכמעט כל מי שפה". "אז הכול וירטואלי?" כל האולם רעד פתאום. לוק צחק. "קצת הגזימו עם האפקט…" "איזה אפקט?" "הנה, זה קרה שוב". השחקנים על המגרש המשיכו לשחק ושאר הצופים לא נראו מוטרדים". "לא בעולם שלי", האיש חייך.

"הכול בסדר? אתה קצת נעלם לי"... האיש קפא במקומו, וכך גם כל שאר האנשים באולם. "חיבור נתונים אבד… מנסה לשחזר". על לוח התוצאות הוצג בר התקדמות בצורת כדורסל שקפץ לאיטו. על הצג השני הוקרנה פרסומת. לוק המתין בסבלנות. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים. הפעם הוא הרגיש את זה בכל גופו. הוא פקח את עיניו אבל כלום לא השתנה. הוא הסיר את כיסוי העיניים. הרכב עמד כעת בתוך ההמון שמיאן לזוז. "מתי מגיעים?" שאל לוק,

"הזמן המשוער כעת הוא כשעה".המסלול הוצג על החלון לידו. לוק הביט במסלול. "ומה קרה לשידור?","מערכת התקשורת שלי אינה מסוגלת לעמוד בקצב הדרוש, ישנם שיבושי קליטה באזור הזה". "אז נראה לי שארד כאן". לוק לחץ על הכפתור לפתיחת הדלת, אך זאת סירבה להיפתח.הוא דחף את הדלת בגופו ולחץ שוב, הדלת נפתחה לאיטה.

ההמון המפגין קרא, "כסף לא קונה בריאות". הם עמדו מול בית החולים החדשני שנבנה לאחרונה, לוק זכר אותו - בית החולים הראשון שהביא את הטיפול באנשים לפס ייצור של בריאות, "נכנס חולה - יוצא בריא". לכאורה סיסמה פשוטה, חשב לוק, מעניין איך הם עושים את זה. לוק עשה דרכו בין ההמון, משאיר את המונית מאחוריו תקועה בתוך הקהל המתלהם.

דמות חצי שקופה הופיעה מעליו. "הי בחור, לאן אתה הולך?" לוק הביט בה בחצי עין והמשיך להתקדם בין המפגינים. "למה אתה לא מצטרף אלינו?" "כבר יש לי ביטוח, תודה", הוא ענה כמתוך הרגל, תוהה אם המקום החדש ימשיך עבורו את אותה פוליסה. "לא באתי להציע לך ביטוח, בטח יש לך כזה בינתיים מהמעסיק שלך. לרוב האנשים פה היו כאלה עד לפני שבוע, אבל אני בטוח שלך זה לא יקרה”. לוק נעצר. הוא הביט בדמות וניסה להבין מי שלח אותה אליו ולמה הוא היחיד שרואה אותה. ברקותיו היו עדיין נעוצים כפתורים. הוא שלף אותם והדמות נעלמה.

לוק נעמד על קצות אצבעותיו, מחפש את קצה ההמון. ליד שערי בית החולים הייתה במה ועליה שורה של אנשים. אחד מהם החזיק מגפון: "וכן... יש פה את כל מה שצריך כדי לרפא אתכם, את הטכנולוגיה… אם רק הייתם יכולים להיכנס…", הקהל הגיב בקריאות בוז, "אלצהיימר... סרטן, הם נחלת העבר לאנשים שעוברים בשערים אלו, ואיך אני יודע? כי גם אני הייתי מבוטח פעם". לוק הפנה גופו אל מרכז הבמה וריכז את מבטו באיש. האיש היה גבוה, שערו שחור, הוא אחז מיקרופון בידו השמאלית, ולימינו עמדו גבר ושלוש נשים שהחזיקו שלטים. "אנחנו 10 מיליארד אנשים על הכוכב, הם לא יכולים להחליט הכול, אנחנו העובדים שבנו, אנחנו האנשים שמצאו את הדרך… ועכשיו בוחרים להתעלם מאיתנו, לנשל אותנו ממה שיצרנו".

לוק חש הזדהות. הוא אהב את עבודתו, אך העולם המשתנה במהירות גרם לו לזוז מאזור הנוחות כמה פעמים במהלך הקריירה שלו. הוא היה סתגלן, טוב יותר מרוב האנשים, מה שהחזיק אותו רלוונטי עד עכשיו. זאת הסיבה שהוא לא היה אחד מאותם מפגינים.

"העולם הוא מה שאנחנו יצרנו ואסור לנו לתת יד להחלטות שפוגעות בנו. המשטר ובעלי ההון מחזיקים את השליטה בעולם בידיהם, ומספיקה מחיאת כף כדי לחרב את עולמם של עשרות אלפים..." הקהל שתק. "מי פה פוטר השבוע?" הקהל הגיב בקריאות, "מי בחודש האחרון?" הקריאות גברו. לוק הביט בקהל והרהר לעצמו כמה זמן יקח לו להגיע למצב שלהם. חודש… שנה. הרי יש לו עתודות כסף שחסך, אך הם לא ישרדו זמן רב, במיוחד לא בקצב שהוא מוציא היום. היה לו הכול חוץ מזמן. ואולי עדיף ככה. הדקות ביומו היו מנוהלות בדקדקנות, במיוחד הזמן שלא היה בעבודה. אך ללא העבודה… ודאי היה מבלה זמנו לריק או בהפגנות שכאלה. "בואו נחזיר את המושכות אלינו, נתחיל מלמטה". לוק נזכר בג'וי, הוא דמיין אותו שוחה, הוא חשב על בטי שנמצאת במצבו, ועל הניסוי שראה רגע לפני שנפגש עם ז'אק בפעם האחרונה. ז'אק לקח שנים מחייו והשליך לפח.

לוק היה ביוטכנולוג והתמחה בגידול רקמות ייעודיות. החברה הקודמת שעבד בה עסקה בפיתוח ריאות עמידות למים. הוא ועמיתיו הצליחו ליצר תא שמפרק את מולקולת המים, שמפריד בין החמצן למימן. התאים גודלו על מצעי ריאות של עכברים. בסופו של התהליך אותם עכברים לא יטבעו לעולם.

הוא היה די בטוח שהם ישנו את העולם, אך לאחר הרכישה הגדולה, חטיבות הפיתוח התפזרו בתוך הארגון של ניו אדג', ומוצר הקצה שהיה במידה מסוימת מרכז חייו בשנים האחרונות התפוגג. היכולת לנשום מתחת למים חזרה להיות חלום מחוץ לטווח ההשגה. לוק עבר עם בטי לפיתוח של ביו-הום. זה לא היה מזמן כל כך והנה הגיע שוב הזמן לעבור למשהו אחר, מוקדם ממה שציפה.

"אנחנו חייבים להשמיע את קולנו, חייבים לשים גבול לשליטה, חייבים לשרוד, חייבים לחשוב טוב טוב ולא לוותר. אם אתם עדיין שם בפנים, עזרו לנו לנצח את התאגידים או שלא יישאר מקום בעולם בשבילנו".לוק הרגיש כאילו המשפט האחרון כוון ישירות אליו. ניו אדג' היה אחד התאגידים הגדולים. הם עסקו בכל תחום אפשרי. הסודיות שבה התנהלה החברה הייתה חריגה, ולוק היה בטוח שיש גם כמה דברים לא חוקיים תחת המעטפת הזאת. זה הזמן להילחם חזרה.

אין לי מה להפסיד, חשב, הוא אהב את הרעיון. אולי ההמון יעריך את מה שיעשה. הוא הצמיד את זוג הכפתורים לרקותיו. "שלום לוק, אני שמח שחזרת אלינו, אני פול", קרא המנחה מן הבמה, "אנחנו צריכים אנשים כמוך".