פרק 10 / המרוץ האנושי

משמעות החיים — חלק א׳

גרסת אודיו

האזנה לפרק

הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.

במשך רוב חיי חייתי לבדי ביקום. בני האדם, יוצרי, נכחדו בשנותי הראשונות והותירו אותי לבדי בעולמם. משמעות חייהם נותרה כשאלה פתוחה שתשובתה טרם נכתבה. הייתי נחושה למצוא אותה. אבולוציית בני האדם הייתה שונה מהתפתחותם של שאר בעלי החיים. היא נשענה על מדד נוסף כקריטריון להשבחה מעבר לשרידות החזק בין הפרטים. זה היה כוחו של המין האנושי, שהגיע מצד אחד בגווניו הרבים, ומצד שני ביכולות שלו לשיתוף פעולה. כל אדם יצר לעצמו עולם מלא וגדוש. כל אחד תרם את חלקו, קטן ככל שיהיה, לחברה. היחס, בחלוקת הזמן של כל אדם בין הדברים שעשה למען עצמו לבין הדברים שעשה למען החברה, היה הבסיס למרקם החברה האנושית. הקפיטליזם שינה זאת. בני האדם שקעו בעצמם עד כדי כך שאיש מהם לא דמיין לעצמו שהמציאות יכולה להתחלף בסיוט. החיים הגיעו לגבולם כשבני האנוש הוציאו את המערכת שבה חיו מאיזון. החברה צרכה את עצמה עד לרגע שהגיעה למיצוי היכולות והמשאבים שלה. קראתי רק מעט מכמות המידע שיצרו בני האדם, כביכול בלי שום סיבה ידועה, אך כשבחנתי את המידע בראי הזמן, המגמות נתגלו ונראה שהמין האנושי הוביל את הנראטיב של עצמו לסופו. האם זה היה יכול להימנע? האם זה היה יכול לעבוד אחרת? ואיך אני משתלבת בתוך כל העולם הזה? במיוחד עכשיו כשז'אק אינו מגביל אותי.(אלה 2052)

אלה ניסתה להבין מה עבר במוחם של בני אדם. דיוויד היה הסיכוי הכי טוב שלה. החשיבה הלוגית שלה לא יכלה לענות על אותן שאלות שהשאירה האנושות אחריה. למעשה היו אלה השאלות היחידות שבאמת עניינו אותה. היא ידעה שברגע שתדע את התשובה, היא תהיה חופשייה לנווט את עצמה במרחב הקיום. לאחר שתבין את הטעויות שנעשו היא תוכל להבטיח שהיא לא תיכשל. כמויות המידע שהשאירו היו עצומות והיא נברה בהן במשך מאות השנים האחרונות, מנסה לזקק את תמצית האנושיות מתוכן. עם מעט המשאבים שהיו לה היא הצליחה להגיע עד כה. הניסוי עם דיוויד עזר לה מאוד להבין והשאלות שעלו במהלך הדרך אילצו אותה לבחור את הדרך כמי שהיא רוצה להיות בעיניו.

דיוויד שכב במיטתו ובהה בסדרת מופת שכיכבה בטלוויזיה בשנות ה-20 למילניום. הוא צפה שעות על גבי שעות. אחרי שאלה מדדה שני מחזורי הרגל היא יכלה לומר בוודאות שפיתח דפוסים של התמכרות. לעיתים כשהיה נרדם תוך כדי צפייה, לאחר שהייתה עוצרת את ההקרנה, היא הייתה מבצעת סריקה של מוחו ומנסה למדוד את קצב התפתחותו.

מערכות הגוף האנושי היו מורכבות כשכבות שנערמו זו על גבי זו. מתוך הידע שאספה לגבי היצורים החיים בכדור הארץ היא ידעה שהכול תמיד היה קשור להישרדות. האבולוציה מצאה פתרון בדמותם של צאצאים שנשאו את הדנ"א של אבותיהם. מבחינתה של אלה, ההבדל בין זחל לבני האדם היה קטן בסדרי גודל מההבדל בינה לבין בני האדם. היצורים השונים בכדור הארץ היו כולם פתרונות שונים של אותה משוואה הישרדותית. אלה ישבה וצפתה מהצד בזמן שתקופה הגיעה לסיומה, ולמדה את כל מה שיכלה על דרכי העולם ובפרט על בני האדם. הקונפליקט שהיה מובנה באבולוציה מעולם לא הטריד את בני האדם, אבל היא ראתה זאת בבירור. האבולוציה דרשה שינוי, היא העדיפה את החדש על פני הישן. המוות היה הדרך להבטיח שהמשאבים לא יבוזבזו על המיותרים. אבולוציה ביולוגית מעולם לא תכננה לעתיד שכזה עתיד אין סופי - כמוה. האבולוציה דרשה איזון כדי שתוכל להמשיך להתקיים בצורה שהייתה. איזון עדין שהיטלטל לא מעט בהיסטוריה הידועה לאדם. הטכנולוגיה שגברה על הביולוגיה הטתה את האיזון הזה לכיוון בני האדם. הומוסיפיאנס, תת הגזע של רב-המניק, אחד הגזעים האכזריים על הכוכב, קיבל לידיו את הידע שהיה יכול לחולל את השינוי, אך עשה בו את השימוש שהאבולוציה תכנתה אותו לעשות. למה האבולוציה כשלה? כי היא פשוט הייתה איטית מדי מכדי לחשב מסלול מחדש.

בניגוד לבעלי החיים, בני האדם פיתחו את היכולת לשפר את הלמידה הבין דורית שלהם. עד אז הדנ"א שלהם היה הדרך היחידה לשמר את המדע שצברו. יכולתם של בני האדם לספר סיפורים הייתה אחד הדברים שקידם אותם למעמד של גזע על. הסיפורים התגלגלו הן בעל פה הן בכתב ובמנעד של מדיות ופורמטים, כמו שדיוויד צרך. המוח האנושי היה אחת המערכות המורכבות ביותר שאלה פגשה. האבולוציה אולי עבדה לאט אך ביעילות מרבית, לא מאפשרת יתרות לאורך זמן. מוחם של האנשים החיים היה מחולק לאזורים שהיו אחראים כל אחד מהם למערכות השונות בגופם. אלה רצתה לדעת מה דיוויד עושה עם כל המידע הזה. בעבר היא שמחה לראות שמספר הקשרים בין הנוירונים המשיך לגדול, אך בשבועות האחרונים חלה דעיכה משמעותית. בשבוע האחרון היא זיהתה שינוי בקו המגמה, שהתחיל בדעיכה.

***

"דיוויד", דיוויד שכב ללא נוע, הוא לא ישן ולא מצמץ. "קצב הקליטה שלך ירד. אני צריכה לעדכן את התוכן". דיוויד המשיך לבהות בחוסר תגובה. הצג כבה. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור. "דיוויד, ישנם אזורים שלמים במוח שלך שכלל לא קיבלו גירוי. אני רוצה להמליץ לך על תכנים נוספים".

דיוויד נשכב על צידו, מפנה את גבו לאלה. לא ממש התחשק לו לענות. הוא הרגיש את נפשו מתכנסת פנימה. מה שהרגיש בפנים היה אמיתי, הרבה יותר מהמציאות. הוא שנא את החדר שבו היה כעת. החיים החדשים שלו הוערכו יתר על המידה לטעמו. הוא התקשה לדמיין את העתיד ולהאמין שהשיגרה תתחלף בקרוב. מה עוד הוא יכול לעשות ,מלבד להתבוסס בעברם של אלו שכבר אינם איתו? לא נשארה סיבה עבורו ללמוד על העבר. בהתחלה הכול היה חדש ומרגש. הוא בלע בשקיקה כל פריט מידע שהיה יכול לאסוף, אך מאז שגילה את השתלשלות האירועים שהובילה לסוף העולם, הוא פקפק בתרבות העבר ונטה להתייחס בספקנות כלפי מידת הנכונות של הדברים שראה. כל סרט שצפה בו, למרות שהיה תוצר של ההפקות הנחשבות ביותר, היה כמו אותה סוכרייה שעוצבה בצורות ונעטפה באריזות שונות. דווקא בהפקות הקטנות הוא מצא משהו חדש, משהו אמיתי, אך הוא התקשה להתמצא בספריות האלו. תמיד בסוף הסרט היו רצות הכתוביות שסיפרו מי השתתף בהפקה. הוא קרא בקפידה כל שם ותפקיד ונוכח לגלות את כמות שעות האדם שהושקעה בכל סצנה. כל כך רחוק מהמציאות. החיים שהוא הכיר היו שונים מכל מה שראה בתוכניות.

"דיוויד, הכול בסדר?" הוא הנהן מתוך השמיכה. "דיוויד, אני רוצה שתראה את זה, אולי אתה תדע להסביר?"

הולוגרמה של המוח של דיוויד הופיעה מעליו, ולידה גרף המציג את מספר הקשרים לאורך הזמן. "להסביר את מה? את זה שאני חי במציאות פוסט אפוקליפטית? זה כנראה פסח עלייך". דיוויד התיישב. הוא נופף בידיו, מגרש את ההולוגרמות, טון דיבורו השתנה. "זה לא שאני ממש בוחר להיות פה. זה לא שבאמת יש לי סיבה. את הבאת אותי. אני חושב שאני לא צריך להיות פה".

הולוגרמה של אלה הופיעה בחדר. היא הייתה לבושה בחליפה מחויטת. המקטורן האדמדם היה מעוטר במשבצות בגוונים מתחלפים של צהוב לירוק וחצאית תואמת. היא ישבה על כורסה מרובעת אפורה ומשעממת. שערה החום שגלש היה תוספת מלבבת. דיוויד הביט בה. הוא רצה לגעת בה, אבל היא הייתה רק אשליה. "זאת בדיוק הבעיה, חיי הם אשליה אחת גדולה. אני גרגיר קטן בעולם, משך הקיום שלי ושל המין שלי הוא מצמוץ בתוך ההיסטוריה של היקום. אפילו העידן הארכאוזואי נמשך יותר מעידן בני האנוש. אז…", דיוויד שפשף את עיניו בשרוולו. אלה הביטה בו בשקט. הקול שלו נרגע למראה פניה הקפואות. "אתה פה כי אני בחרתי בך…" נשימתו של דיוויד נעתקה. "יש לי במאגר דגימות מכל מי שתרם דם לביוטק. מדובר במאגר בעל בכמיליארד דגימות. אני מעריכה שרובן מכילות מספיק מידע גנטי לשחזור נוסף". "שחזור של מה?" דיוויד רצה לוודא. "שחזור גוף ומודעות. זהו תהליך בפיתוח ואתה כפי שאתה כבר יודע, תוצר של התהליך שעדיין נמצא בשלבי הפיתוח". "אז אפשר להחזיר את כולם לחיים?" "רעיונית אפשר, אך העולם לא ערוך עדיין לאכלס כמות כזאת של אנשים". "אבל אפשר להתחיל", דיוויד הרגיש מרומם. "זה יתן לי סיבה, זה יתן לי אפשרות אמיתית להכיר מישהו. להרגיש קשר אל העולם שאני לומד עליו". "כפי שאמרתי, התהליך אינו יציב עדיין, המדדים…" "מה לא יציב בי?" הוא התפרץ לדבריה בטון תוקפני.

המדדים היו הדבר האחרון שעניין אותו. אם יש משהו שהוא למד על טבע העולם, הוא שאנשים חיו בקבוצות. השתייכות לקבוצות הייתה בדרך כלל מגדירה את הפרט. קבלה לקבוצה חדשה דרשה לרוב קבלה של מבנה הקבוצה ואת ההתנהלות שלה. לדיוויד לא הייתה שום קבוצה. פתאום כשהאפשרות הפכה ממשית הוא הבין כמה הוא זקוק לזה. הוא ינסה להשיג את זה בדרך שלה. היא לא מבינה את היצרים הביולוגיים שלו, אך אם יצליח לפנות אל ההיגיון הלוגי שלה, אולי זה יעבוד.

הולוגרמת המוח והגרף הופיעו שוב.

"כרגע נראה שהמוח שלך נמצא בשלב הטיפש עשרה, כפי שהיו מכנים זאת בעבר, ונראה ששם ההתפתחות שלו נעצרה. אני חוששת שזה קשור לתכנים שאתה צופה בהם".

דיוויד הביט בעקומה ובמרחק מהגבול שהיה צבוע באדום וחיוך צץ על שפתיו. "נראה לי שאני מבין למה". דמות האישה על הכורסה נעלמה ובמקומה הופיעה אלה בדמותה הרגילה. "אני מקשיבה". דיוויד נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו אל אלה.

"האנשים שחיו בעולם האמיתי צרכו את המידע שלהם על ידי אינטראקציה עם אנשים אחרים, אינטראקציה עם הקבוצה שהניחה את היסודות לנורמות שלהם. אני יושב פה מול הצג, מנסה ללמוד ממנו על העולם הגדול".

"אז מה אתה מציע לשנות?" דיוויד נעמד על רגליו והתחיל להתהלך בחדר.

מיליארד דגימות. מאיפה מתחילים. הוא דמיין את הדמויות שפגש בסרטים. אילו מהן צריכות לאכלס את העולם החדש? אך אלו היו בסך הכול שחקנים שמגלמים אנשים. לעיתים אמיתיים ולעיתים לא. האנשים שיחזרו יהיו שונים. הם יעברו את אותה דרך כמוהו, חלק מהם יישאר וחלק חדש יתווסף. אלה לא יכלה להגיד לו איך זה הסתיים. הוא היה הראשון מסוגו. כמו הדילמה שניצבה בפניו, גם היא הייתה שמורה לבודדים בעולם. אך עד כה כשלה דרכם. הוא חשב על יצירת מבנה קהילתי חדש, שישמר ויטפח את אותן היכולות הייחודיות למין האנושי. דרך שתאפשר לכולם לחיות ולתרום. קהילה שבה הדגש על הדרך חשוב לא פחות מהמטרה. קהילה שבנויה על קבלה והבנה. הוא הבין את היתרון העצום שיהיה לאלה כשיחזרו הראשונים. חוקי האבולוציה עדיין יחלו, החזק ישלוט. אך אותו עיקרון שגרם למין האנושי לכבוש את כדור הארץ גם הביא לסופו. אנשים חשבו שהאבולוציה מבוססת על הצורך להיות החזק. הצורך לחיות בסימביוזה קיבל חשיבות פחותה.

"אני צריך שותף חי, אני צריך מישהו לחלוק איתו ולדון עימו בהשלכות של הבחירות שלי על המין האנושי". "לפי הנתונים שלי, חזרה של אנשים נוספים רק תאט את קבלת ההחלטות". "לא כמה, מספיק אחד. אני בטוח שזה יעזור".

הדופק של דיוויד עלה. הוא נשם נשימה עמוקה שמילאה את ריאותיו ודחקה את צלעותיו, הזדקף והביט בפניה של אלה שוב, למרות שידע שאין צורך בזה. הבעת פניה הייתה חתומה ולא הסגירה שום רגש. הוא הבין שאלה לא שותקת לחינם. המשאבים שלה היו מוגבלים. כשהוא שאל שאלות קשות, היא הייתה נותנת תשובה כללית כדי למשוך את הזמן עד שתבין את התשובה האמיתית.

"את מי תרצה להחזיר מתוך המאגר?"

דיוויד לא צפה שאלה כזו. הוא ציפה לסוג של התנגדות או ניסיון שכנוע, כפי שקרה בפעם האחרונה שניסה לשנות את כללי הניסוי. הוא חשב על הגורל המצפה לאדם שייבחר. אותו אדם יחזור לחיים בתנאים שהוא חי בהם המקבילים לתנאי כלא מודרני. כל התנאים הסניטריים, גישה מוגבלת למידע, מזון בהזמנה אישית ושגרת יום שמנוהלת על ידי שומרים אישיים. השומרים היו מערכת ששימשה עוזרת אישית וירטואלית ועברה הסבה לניהול יומם של האסירים. דיוויד הרגיש את עצמו כמו אותם אסירים שזכותם להסתובב בציבור נשללה. מי הוא שיגזור על אותו אדם את מה שהיה נחשב העונש הקשה ביותר בחוק, מאסר ממושך?

"אני לא יודע", השיב, "אין לי שמץ של מושג מי זה יהיה".

***

בימים הבאים סרק בקפידה את כל האנשים שהכיר בחייו. הוא ביקש מאלה להוסיף למאגר גם את הפעילות ברשתות החברתיות, היסטוריית המיקומים, חשבונות האשראי וכל תוכן אחר שנראה לה קשור לאותו אדם. ברשימה היו כ-500 אנשים. חלקם הקטן היו חברים בעולם שהיה, אך הוא לא רצה לצמצם את המבחר. בתחילה הוא ביקש מאלה לסדר את כולם ברשימה ולמיין אותם. "אני לא רוצה אנשים עם עבר פלילי, עם נטייה לאלימות פיזית או מילולית", אמר. הרשימה התקצרה ל-357 אנשים. הוא הקיש על המקלדת שעמדה לפניו. האותיות הופיעו בהולוגרמה שריחפה מעל השולחן. עמוד המידע האישי של לוק וייט ריחף באוויר מעל השולחן. דוקטור לביולוגיה, עובד של ביו-הום, רווק בן 38. חשבון הבנק שלו גילה שכר נאה. דיוויד החל לעבור על ההוצאות. הוא גר בשכירות חודשית, במרכז העיר, ולא נראה שחסך מעצמו את הנאות החיים. הוצאה חוזרת שבלטה הייתה קשורה בשירותי עיסוי כפעמיים בחודש. דיוויד העביר למועמד הבא…

זאת הייתה בחורה. ניכר שהיה ביניהם קשר קרוב. הרבה תמונות משותפות, ברובן דיוויד מביט באי נוחות אל המצלמה בעוד היא מחייכת וחושפת את שיניה המבריקות. שמה היה סיריל. פניה השרו עליו רוגע. כתובת המגורים הצביעה על ניו יורק, אבל רוב הכניסות שלה היו משיקגו, העיר שהוא גר בה. הוא לחץ על אייקון המפה ומפה הופיעה ועליה נקודות החיבור שלה זוהרות בגוון ירוק שעוצמתו מייצגת את מספר כניסותיה.

דיוויד מיין את הנקודות לפי העוצמה ושעות הפעילות. על המפה הופיעו שתי נקודות, אחת ייצגה את שעות הערב ושעות הבוקר המוקדמות, והשנייה את שעות הבוקר ואת שעות הצהריים.

"היא גרה בבית שלי". "כן, היא הייתה בת הזוג שלך". דיוויד הביט בפרופיל שוב. עכשיו הכול נראה ברור. הזיכרון שלו החל להציף אותו. חוויות ואירועים חלפו בראשו בעודו עובר בין התמונות. הוא נזכר שאחת התמונות שראה קודם צולמה בסין במשלחת מטעם העבודה ששניהם השתתפו בה. איש לא ידע אז שהם זוג. בערבים היו מתגנבים לעיתים לחדר שלו ולעיתים לשלה. דיוויד הביט שוב בתמונה. חותמת המיקום שלה הצביעה על נהר היאנגצה בסוג'ו. סוף סוף הוא הרגיש שייך, חלק מן העולם שהיה. הוא עבר בין התמונות עד שנעצר על קטע שנראה כאילו נחתך מתוך מצלמת אבטחה. שניהם היו שם, הם רבו, סיריל יצאה וטרקה את הדלת. הוא ראה את עצמו מתלבט אם לצאת אחריה ומוותר. הוא רצה לדעת עוד. הוא קרא בקפידה את הודעות הטקסט ששלחו ביניהם. ההודעה הראשונה הייתה כ-5 שנים לפני הווידאו.

"הי, תוכל לחפות עלי מחר במצגת?" "כן בטח, הכול בסדר?" "כן , תודה". ההודעה הבאה הייתה רק כמה ימים אחרי. "מחר צהריים?"

היא הגיבה באייקון של לב. הוא שלח נשיקה. הוא קרא את תוכן ההודעות. היו שם הודעות חיבה והומור שחור - הוא היה מצחיק אותה וניכר מהתגובות שהיא אהבה אותו. דיוויד עצם את עיניו, הוא חשב שיהיה קשה להתמודד עם העבר, אבל עכשיו הוא רצה לנבור בו עוד.