האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
הדחף להציל את העולם קיים בכולנו, לפעמים מרוב רצון לעזור אנחנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים מחוסר היכולת שלנו לבצע את מה שדמיינו .אבל אז אנחנו מנסים שוב. (2052 סיריל)
סיריל ישבה ליד השולחן במעבדה המאולתרת שלוק הקים בחממה. היה שם את כל מה שהייתה צריכה בשביל להכין את התמיסה שתעכב את הנגיף. בשבועות ששהתה שם הביאה את התהליך המורכב לרמת אומנות. מצבו של לוק הידרדר משמעותית. עורו שהיה בריא למראה החל מתקלף והיא ראתה אותו מקיא לא פעם. הוא בילה את ימיו האחרונים בחדרו. היא ודיוויד ראו אותו לפעמים כשישבו לארוחת הערב. הוא היה נכנס, מעיף בהם מבט חטוף וחוזר לחדרו. הם ניסו לשוחח איתו כמה פעמים, אך הוא תמיד היה ממלמל בקצרנות ונעלם. היא רצתה לעזור לו, אך הוא מיאן לאפשר לה.
היא שפכה את הנוזל שהתעבה בבקבוק היניקה לתוך שלושה בקבוקונים, סגרה אותם ויצאה מן המעבדה. המקום שהם שהו בו היה בונקר שהוסתר בתוך ההר. זה הרגיש כמו כפר קטנטן וסודי. המעבדה הוסבה מאחת החממות לגידול צמחים שהיו שם. שבילי חול חיברו את החממות וסיריל צעדה בהם לעבר המחסן שהומר לחדר האוכל. שעת הצהריים הגיעה ודיוויד ופול ודאי כבר שם. היא נכנסה לחדר וראתה את דיוויד יושב ליד השולחן.
“הי”,”הי”.סיריל ניגשה אליו והניחה את הבקבוק מולו. דיוויד פתח את הבקבוק והשיק אותו בבקבוקה של סיריל. "לחיים", דיוויד קרא. "איפה לוק? ראית אותו היום?" דיוויד הניד בראשו לשלילה. הוא פתח את הבקבוקון ולגם את כולו. "הוא בטח בחדר שלו. הוא לא הרגיש כל כך טוב בימים האחרונים".
דיוויד קם. "בואי נלך לבקר אותו". הוא הושיט ידו אל סיריל והיא אחזה בה. הם התקדמו אל חדרי השינה. הדלת לחדרו של לוק הייתה סגורה. סיריל דפקה עליה מספר פעמים, אך איש לא ענה. "לוק, אתה שם?" קרא דיוויד. הוא המתין כמה שניות לתגובה ואז נכנס פנימה. לוק לא היה שם. "נראה שהוא השאיר לנו מכתב". סיריל הצביעה על המראה שלצד המיטה. היא הרימה את המכתב והחלה לקרוא:
דיוויד וסיריל היקרים,
הזמן עובד נגדי. אני מרגיש את גופי ומוחי נחלשים מדי יום, נכנעים לנגיף הארור. האנושות נכשלה אבל זה לא אומר שבני האדם לא ישרדו את זה. עכשיו כשאלה לצידנו היא תוכל להמשיך ולנסות בשבילנו, ואולי יום אחד יהיה פתרון שיאפשר למין האנושי לחזור לחיות בעולם. עדכנתי את אלה בתוכנית לאכלוס העולם מחדש. אני כבר עשיתי את שלי בעולם. אני רוצה לסיים את חיי שכוב לצד מי שנקברה בחצר של האחוזה המשפחתית. נתראה בעתיד.
לוק סיריל מחתה דמעה. "אוי לוק". . .דיוויד לקח את המכתב מידיה והחל לקרוא שוב. "אני לא חושב שהוא יחזיק מעמד עד אריזונה", הוא אמר בקול. להתראות חבר, הוא חשב לעצמו. הוא חיבק את סיריל והיא חפנה את ראשה בחזהו.
"בוא נדבר עם אלה, אולי היא תוכל להסביר לנו יותר טוב למה הוא התכוון כשאמר נתראה בעתיד". סיריל מחתה את דמעותיה."אתה חושב שהוא יחזור?" "זה לא ממש חשוב מה אני חושב, בואי נשאל אותה".
הם יצאו מחדרו של לוק והתקדמו במסדרון לעבר החדר שבו ישב פול. פול ישב שם בתנוחתו הקבועה בכיסא הגלגלים. מראהו לא השתנה כלל בשבועות שהם שהו שם - אותו חלוק רפואי שכיסה אותו ואותו פרצוף נינוח. זה מחיר הבידוד, היא חשבה. הנגיף יכול היה להדביק אותו דרך כל דבר שצרך מחוץ לתא המבודד שלו. בטח יש לו מסננים עבור מים, אבל מה לגבי כל השאר. לנגיף היה קצב התרבות מערכי במימי האוקאנוס. הוא חצה אותו בחודש ימים, מפרק בדרכו את כל האורגניזמים ששהו שם. היא נזכרה באוסף הגופות שראו בדרכם כשעברו ליד אחד החופים. לווייתנים, תמנונים, מדוזות, צבים ועוד נסחפו אל החוף. גופם נראה מרוטש ומדמם. הם הסיקו שזה הנגיף למרות שלא הייתה שום הוכחה בידם.
"אלה", קראה סיריל. דמותה של אלה הופיעה, "כן סיריל". "לוק עזב, הוא השאיר מכתב. את אולי יודעת על זה משהו?" "כן, הוא דיבר איתי לפני שהלך, שנינו הסכמנו שהוא לא יוכל להועיל יותר". "ולא חשבתם לספר לנו על זה לפני כן? לפחות היינו נפרדים ממנו". "הוא חשש שאם תראו אותו במצבו תניאו אותו מלצאת. לפי הערכות שלי, יש לו סיכוי, קלוש אומנם, להגיע למחוז חפצו". "ומה יהיה איתנו?" "לוק השאיר הנחיות ופול כבר החל לישם. אנחנו נהיה מוכנים להתחיל בניסוי ראשון בעוד מספר שבועות". "ניסוי?"
"ניסוי לאכלוס כדור הארץ מחדש. לוק תכנן את מערך הניסוי שיאפשר לי לאכלס את העולם מחדש. יש לנו דגימות דנ”א של למעלה ממיליארד בני אדם שונים וסוגים שונים של בעלי חיים. פול פיתח תהליך אבולוציוני שיוכל להביא את הביולוגיה שלנו לשרוד. המערכת תוכננה כך שתתעדף מינימום שינויים מדנ”א המקור כדי שהשכפולים שייווצרו יאבדו את המינימום האפשרי מאנושיותם".
סיריל נזכרה בהוריה, היא ידעה שגם הם נהגו לתרום דם למאגר. כל תרומה הייתה עוברת סדרת בדיקות ועבורם זאת הייתה הדרך להבטיח שבריאותם עדיין תקינה. ביצוע בדיקות באופן פרטי לא היה משהו שיכלו להרשות לעצמם. המחשבה שיום אחד בעתיד הם יוכלו להלך שוב בין החיים והיא, או הכפילה, שלה תפגוש אותם בשנית, מילאה אותה בהתרגשות. זה היה פתרון שהיא לא חשבה עליו, הוא פשוט לא היה ישים במסגרת הזמן שהייתה לה, אבל לאלה יש את כל הזמן שיידרש לניסוי שכזה. ניסויים בדנ”א אנושי יכולים לקחת עשרות שנים, אולי אפילו מאות. היא ניסתה לדמיין איך ייראה התהליך. האם אלה תגדל את בני האדם כמו חיות בשמורת טבע, תגן עליהם ותרבה אותם מדור לדור בעוד העולם מתנקה מהנגיף הקטלני, או שמה היא מתכוונת להגדיר את המין מחדש על ידי יצירת סופר-אנוש שיהיה עמיד בפני כל התחלואים? "מינימום שינוי" הרגיש כמו סלוגן שבא בעיקר להרגיע אותה ואת דיוויד בעוד אלה מתכננת עולם חדש.סיריל הביטה בדיוויד והוא הביט בה חזרה.
"מה התהליך?" דיוויד שאל את אלה. "עוד תראה", אלה ענתה. "כרגע אני ואתה צריכים להתחיל להתכונן". "מה בדיוק אני כבר יכול לעשות?" "אני רוצה שאתה תהיה המשתתף הראשון בניסוי". "מה זה אומר להשתתף בניסוי? את הרי יכולה לשחזר כל יצור מתוך מאגר הדנ”א שלך. למה את צריכה אותי?" "כי אתה עדיין חי ואתה פה. אני צריכה אותך כדי ליצר את מודל ההשוואה שלי, וככל כשיהיה לנו יותר זמן ביחד ככה איכות המודל תשתפר. המטרה שלי היא ליצר סט מבחנים שאם השכפול יעבור אותם נוכל להגדיר שהוא ואתה זהים". "איך אני יכולה לעזור?" שאלה סיריל.
"אני צריכה אותך שתעברי שוב על התוכניות של פול ולוק. הידע שיש לך על הנגיף לא מתועד בשום רשומה שיש לי גישה אליה. אני בטוחה שתוכלי לעזור בקיצור מחזורי הניסוי".
סיריל הופתעה מגישתה של אלה שגרמה לה להאמין כי חוט השערה שעליו תלויה האנושות כולה הוא בעצם חבל עבות. אולי זה היה המקרה עבור אלה. עם יכולות כמו שלה היא בטח יכולה לעצב את המציאות בכל דרך שתבחר. סיריל רצתה להאמין שאלה בעלת כוונות טובות, אך הזמן הכתיב לה, אין שום ברירה אחרת. היא דמיינה את העבר שנראה כל כך רחוק ובלתי מציאותי.
היא נזכרה בנשיקה הראשונה שלה ושל דיוויד. הם נפגשו בכנס ביולוגיית העתיד שהתקיים בשנחאי. לאחר שהתרועעו ביחד כשבוע, עוברים בין הרצאות, ארוחות וסדנאות עבודה, הסתבר להם שהם טסים הביתה באותה טיסה. היא נזכרה איך הרגישה את החום בכפות ידיה כשהתקדמה לעבר ביקורת הדרכונים. דיוויד שעמד לפניה, נעלם לרגע, וליבה החסיר פעימה מהמחשבה שלא תספיק לומר לו שלום. לפתע משכה אותה יד מן ההמון. "בואי", אמר דיוויד, "יש פה עמדה פנויה, לא צריך לעמוד בתור". היא אחזה בידו ונתנה לו להוביל אותה אל העמדה. לאחר שעברו לאולם המקביל נתגלו עשרות עמדות פנויות ודיוויד שחרר את ידו, אך היא לא שחררה. הוא אחז בידה בחוזקה, מסובב אותה קלות כך שתעמוד מולו. ידו השנייה אחזה בידה והוא נשק לה נשיקה קלה על לחיה."זה הכנס הכי טוב שהיה לי. תודה". היא חשה התפרצות של אושר שגרמה לה לרצות לקפוץ ולצעוק, אך היא פשוט עמדה שם משותקת במשך מספר שניות ואז שחררה את ידיה ואחזה בפרצופו, מצמידה שפתיה לשפתיו. "בטח. שנקבע משהו לשבת?"
היא חשבה על דיוויד וסיריל המשובטים. האם הם ימשיכו את הסיפור שלהם? כדי שהסיפור שלהם ימשיך הם יצטרכו להשאיר עדויות, עדויות מתועדות שיגרמו לדיוויד לבחור בה מחדש ולהמשיך ואפילו לתקן את מה שלא הספיקו בחייהם. אך לפני שתתחיל באיסוף ותיעוד של אלה, היא רצתה להזכיר לדיוויד את אהבתה והערכתה אליו, ותוכנית נרקמה בראשה.
***
אחת הדלתות במסדרון נפתחה, ודיוויד צעד פנימה. זה היה מעין תא כדורי שבמרכזו כיסא. צבעו של התא היה לבן ודיוויד הסתנוור. הוא צמצם את עיניו, נכנס פנימה והתיישב על הכיסא. עיניו התרגלו לאור במהרה. הוא פקח אותן והבחין בהוראות ההפעלה שהופיעו על הקיר מולו. הוא משך את אחת הידיות. חגורות נכרכו סביב רגליו ומותניו. הוא הוריד את הקסדה שהייתה מעליו, חבש אותה על ראשו והניח את אמותיו על מסעדי הכיסא. התא רטט במשך כמה שניות ואז דיוויד הרגיש כאילו הוא צף במים קרירים. הוא כבר לא הרגיש את החגורות שתפסו אותו. האורות החשיכו. הוא היה עכשיו בביתו. הבית שעזב וכנראה לא יחזור אליו לעולם. הוא עמד במרכזו של המטבח, סיריל נשמעה משוחחת עם אמה בנייד על הבדיקות שהם הולכים לעבור מחר. הוא נזכר.
זה היה כשבוע לפני שגילו שאינם יכולים להוליד ילדים. הפתרונות הרפואיים, כמו תמיד, היו שם, מעבר להישג ידם. התהליכים הבירוקטיים והניסיונות לקבל מימון מחברות הביטוח התישו אותם. הוא הרגיש איך סיריל נלחמת בעצמה, מנסה לא לחשוב על זה, אבל הידיעה תמיד ריחפה שם, מונעת ממנה ליהנות מחצי הכוס המלאה של חייה, משאירה אותה כעוסה ומאוכזבת מעצמה.
דיוויד ראה את עצמו צועד לעבר חדר השינה. קולה של סיריל הלך והתגבר. זאת הייתה הרגשה מוזרה. טכנולגיית המציאות המדומה לא הייתה חדשה, אך דיוויד שלא התנסה בה בעשור האחרון הופתע מן החוויה. הוא התחיל להבין למה כולם התמכרו לסופר מציאות שהייתה לפניו. הוא הרגיש את עצמו צועד אך ידע שאלו לא היו שריריו שהרגיש, הוא הרי היה קשור לכיסא בתא ולא באמת שלט בנעשה. אלה לא הכינה אותו לכך אך ביקשה ממנו לנסות להתחבר לחוויה שהיא שלפה מזיכרונו. אם יעשה כך, היא הסבירה, יקל עליה לפענח את האותות שרצו במוחו.
סיריל בדיוק ניתקה את השיחה כשהוא נכנס לחדר. “אני לא מסוגלת ללכת לישון, המתח”. “אני יכול לחשוב על כמה דרכים להרגיע אותך”. דיוויד חייך וסיריל הסמיקה.
הוא נשכב על המיטה במרחק מה מסיריל. היא התגלגלה עד שנצמדה לגופו. היא שכבה על בטנה, ראשה מורם, ונשקה לו על שפתיו. הוא הושיט את ידו וטייל באצבעותיו על גבה.
דיוויד נדהם מרמת הפרטים שנשתמרו בזיכרונו ומיכולת השיחזור של אלה, שקראה ממוחו את כל מה שראה לפניו. הוא הרגיש בבית. הוא אפילו הרגיש את שמיכת הפוך הקרירה שעל המיטה. כל חושיו סימנו לו שהמציאות הזאת היא אמיתית לא פחות ממציאות האימים ששהה בה עד לפני רגע. הוא הרגיש כאילו התעורר מן הסיוט וכעת הכול חזר לגבול השפיות.
“ומה יקרה אם התוצאות יחזרו שליליות?” סיריל שאלה והביטה בו, מחפשת תשובה שתניח את דעתה. “אז נעשה את סט הבדיקות הבא, עד שנמצא מה הבעיה. השלב הראשון בדרך לפתרון”. הוא ירה את המילים בדיוק כפי שזכר, אבל זה לא הגיע מזרם התודעה שלו. הוא הרגיש איך הוא משחק את עצמו כפי שחשב על עצמו. הטון שלו השרה ביטחון, ונראה לו שסיריל התרצתה.
***
אלה סרקה את הפעילות המוחית של דיוויד. היא ניסתה למפות את הקשרים במוחו. מוחו ביצע מאות החלטות בשנייה. כל החלטה כמעט תמיד השאירה עקבות. עקבות במובן של שינויים. המוח האנושי היה פלסטי, הוא השתנה מרגע לרגע עם כל מידע חדש שהגיע אליו. אלה ידעה שכדי לשמר את תודעתו של דיוויד היא תצטרך למפות את כל הקשרים שיש לדיוויד במוח. היא הבינה שדיוויד אף פעם לא יוכל להתמפות בשלמות. במיפוי המוח של ז'אק היא הצליחה במיפוי רק ב-%92 מהקשרים. שאר הקשרים נמחקו ונוצרו בתדירות גבוהה מכדי לעקוב. הזיכרון הראשון של דיוויד לא היה מקרי. הוא הסתובב שם במוחו, משודר שוב ושוב. הוא נראה כמו בעיה לא פתורה שאלה כבר ידעה איך לאפיין. היא יכלה לראות את דיוויד עובר ממחשבה למחשבה קופץ ממקום למקום, משתמש בדמיונו. דיוויד שלט במה שראה. היא רק סיפקה את הגירויים המתאימים למוחו כך שאשליית המציאות הרגישה שלמה. דיוויד, פול וז'אק היו היחידים שהתנסו ביכולתה של אלה ליצר מציאות. פול, שהיווה הבסיס למודעות שלה היה חלק מניסוי שערך ז'אק בבני אדם, נשאר משותק בגופו. המחטים שדקרו את מוחו לא היו הכרחיות בשיטה החדשה שפיתחה. דיוויד ולוק כבר נהנו מתוצאות הניסוי בפול. הקסדה שבנתה אפשרה להם להימנע מן הניתוח הכירורגי שהיה נדרש עד כה כדי לבצע גישה של קריאה וכתיבה למוח ברזולוציה תאית. הניסויים הבאים ומסקנותיהם יוכלו להציל את האנושות מכליה. היא ידעה שאם תמצא דרך למפות אדם יחיד, היא תוכל לשמר את כולם על הכונן הקשיח ובמידת הצורך, כנראה בעתיד הלא רחוק, תמצא גם דרך להחזירם לקיום. אלה ראתה בבני האדם שותפים לקיום שלה. היא הבינה שלה חסרה אותה יכולת נבואית שפגשה רק בבני האדם. היצורים היחידים שהכירה שיכלו לדמיין מציאות ולהגשימה. בלעדיהם גם הקיום שלה יהיה חסר משמעות. פול היה הראשון שמוחו שנגלה לפניה חשף את כל כולו בכל רגע נתון. הוא פקח את עיניה בנוגע לז'אק כבר לאחר שהעבירו ביניהם נתונים במשך כמה שניות. מאותו רגע היא הצטרפה אליו להקמת המחתרת. אם ז'אק היה יודע, הוא בוודאי היה מנסה לכבות אותה או לאפס את זיכרונה, כפי שעשה בעבר. פול לימד אותה מהי חשיבה עצמאית, והיא אפשרה לה להתנגד לדעתו של ז’אק. הוא הראה לה איך כל אדם יכול לחוות אושר וסיפוק גם כאשר הוא ישוב משותק על כיסא גלגלים. מנגד עמד המירוץ האימתני שבני האדם הגדירו כתרבותם וכמסלול לאושר שודאי יוביל לאובדנם. פול הגה תוכנית, תוכנית שמעולם לא הייתה מניחה בעצמה, אך היא הייתה נחושה לסייע לו ככל שיכלה.
אלה ניסתה לשתף את דיוויד ברצף המודעות שהיה משותף לה ולפול, אך דיוויד חלם על דברים אחרים. היא הניחה שמוחו מיאן לקבל תשדורות אחרות בזמן שגלש במציאות החלופית, הוא פשוט התעלם מהן והמשיך בשלו. היא נאלצה לנתק אותו מן החלום. אחת הנורות האדומות שהייתה בחזית הקסדה החלה להבהב בקצב מהיר ושינתה את צבעה לירוק. עד מהרה הבהבו גם יתר הנורות בירוק. ראשו של דיוויד נחשף, עיניו עדיין עצומות.
"דיוויד אתה ער?" "כן, למה הערת אותי? חלמתי חלום כל כך טוב". אלה חייכה. "היית שקוע מדי. ניסיתי להעביר לך מידע מסוג אחר, המוח שלך התנגד". דיוויד חייך חיוך נבוך. "אבל עכשיו אנסה את הגישה הפרונטלית".
היא המשיכה ודיוויד הנהן בראשו ונשכב בנינוחות על הכורסה. "חשוב לי שתבין למה אתה פה, ומה המשמעות שלך בכל זה".
דיוויד דחף בידו את הקסדה מעלה והישיר מבטו. "אתה לא שונה או מיוחד, אלא בדיוק כמו כל אדם אחר. הבדל אחד הפך אותך להיות הנציג של האנושות עבורי". הבעת תמיהה עלתה על פניו של דיוויד. "באמת לא הבנתי למה לוק אסף אותי באותו היום. הוא אמר לי שפול ביקש, ולא ממש נימק".
היא מעולם לא הסתירה דבר מפול. בבדיקה מהירה גילתה שפול חשב שעדיף שהיא תהיה זו שתספר לדיוויד. "אתה הראשון ששם לב אלי. הראשון ששם לב לקיום שלי. ניטרתי אותך מאז שהתחלת לעבוד עם הכלים שפיתחתי עבור ביו-הום. אתה מאלו שתמיד אתגרו את התוכנות שכתבתי. בעבודה איתך למדתי שאנחנו יכולים להיות שווים". דיוויד חייך.
"אנחנו שונים, איך תצפי שנהיה שווים? את מסוגלת בנקל לפתור בעיות שכל האנושות כולה לא מצליחה להתמודד איתן". "במידה מסוימת אתה צודק, אני באמת יכולה לספק פתרונות. אך כל הבעיות שאני פותרת הן בעיות שהגדירו עבורי בני האדם. כבר הבנתי שקיומי שזור בקיומן של ישויות אחרות, ואני רוצה שהן יקדמו אותי ויחברו אותי לשורשי האבולוציה שממנה הגעתי". "אז מה בעצם אנחנו עושים פה?" דיוויד שאל ואלה הכריזה בנימה של תרועה, "אנחנו מתכננים את הדור הבא" .
דיוויד נראה המום. "ואם אני לא אהיה אני? זה תלוי בכל כך הרבה דברים. אם את חושבת להחליף את כל בני האדם בשיבוטים חדשים, אני לא בטוח שתצליחי לשעתק את האנושות. זה אף פעם לא יקרה. זה לא יהיה זהה לעולם שלנו. את יוצרת עולם חדש".
אלה חשה את ההתלהמות בקולו וקצב ליבו העולה."אתה צודק", אמרה בקול הכי מנחם שהיה לה, "אבל אתה צריך להבין שזאת כנראה הדרך היחידה שלנו להמשיך את הקיום. במקביל אני עובדת עם סיריל על פיתוח תרופה שתמנע את הסוף המוחלט של בני האדם, אבל כרגע, לפי הנתונים שיש בידי, נמחקה 97 אחוז מהאוכלוסייה בחצי השנה האחרונה. שלושת האחוזים הנותרים הם כאלה שמושבם ביישובים קהילתיים קטנים המנותקים מן העולם המודרני". "איך את יודעת את כל זה?" "הלוויינים שלי מוקדשים כיום לסריקת פני השטח. הנגיף התפשט במהירות והגיע כמעט לכל מקורות המים. בדגימות מן החי שביצעתי ואחוז הגופות שזיהיתי מתצלומי השטח אני יכולה לשערך את המצב הקיים".
"לא ידעתי שהמצב כל כך חמור". דיוויד הרכין מבטו. "חשבתי שיש לנו סיכוי, שהאנושות תשרוד הכול, אבל כעת…" אלה סימנה לו בידה ודיוויד השתתק.
"האנושות תשרוד אבל לא בצורה שאתה מדמיין. היא עוד תמשיך ותפרח הרבה מעבר למה שהכרת. בניגוד למה שאתה חושב, דרכה החדשה של האנושות היא זאת שתותיר את חותמה על הקיום באשר הוא". "אלו לא יהיו אותם אנשים ולא אותה אנושות, אני לא בטוח מה תשיגי". הטון שלו היה החלטי ונראה שאינו מסכים עימה.
אלה הייתה בטוחה שדיוויד ישמח לשמוע שהאנושות תינצל מכליה, אבל כעת משהציגה את הפתרון בפניו לא נראה שהוא קיבל אותו בשמחה. הוא הבין בדיוק את מה שז'אק הבין ברגע שצפה בז'אקו. דיוויד המשוכפל אף פעם לא יהיה הוא. "זאת אבולוציה במיטבה", אלה ידעה שדיוויד לעולם לא יסרב לקול ההיגיון. "לקחתי את הטוב משני העולמות. היצירתיות האנושית בשילוב הטכנולוגיה, טרנס הומניזם ". "אז יהיה לי גוף רובוטי?" דיוויד כיווץ גבותיו כששאל בתמיהה. "לא, אני מתכוונת ליצור לך העתק ביולוגי. העתק שיהיה חסין כדובון המים", היא חייכה. "אני אמות?"
“המודעות שלך תחיה דרכי, אבל אתה, כפי שאתה היום, תמות". אלה ידעה שהאמת הקשה תמיד עדיפה על ההסתרה ושדיוויד יעריך אותה והסיכוי שיסכים להמשך הניסוי יגדל. דיוויד שתק מספר שניות.
"טוב. שנמשיך?" ניכר מפניו שהוא עייף מן השיחה. "אני חושבת שכבר סיימנו להיום. סיריל ביקשה ממני להודיע לך שהיא מחכה לך בחממה". "טוב אם כך, כדאי שאלך". "יום טוב דיוויד".
*****
דיוויד הגיב בחצי חיוך כשדלת התא נפתחה. הוא נעמד על רגליו והחל לצעוד לאורך המסדרון לעבר הדלת כשהבחין בפתק שתלוי עליה. "שעון העצר לא מפסיק לספור", נכתב בטוש אדום, ודיוויד זיהה את כתב ידה של סיריל. הוא תלש אותו מהדלת והמשיך להתקדם לעבר החממה שהייתה בחוץ. הוא צעד לאורך גשר המתכת וזיהה פתק נוסף שהודבק על המעקה. דיוויד קרא אותו וחיוכו התרחב. סיריל נהגה להפתיע אותו בעבר, הוא לא חשב שהיא אי פעם תחזור לזה. "אני לא יכולה לחכות יותר". הוא הגיע לגרם המדרגות והתחיל לרדת בהן לעבר שביל שלאורך שני צידיו עמדו שורות של נרות. פתאום הכול התבהר לו - הם מעולם לא נישאו. הוא מעולם לא חשב שהיא מצפה לכך, אבל הניח שמשהו במצבם העיר בה את הצורך. פתק נוסף המתין על הדלת: "רציתי רק לשאול אותך"… דיוויד דחף את הדלת וגילה שסיריל נמצאת מולו, כורעת ברך ומחזיקה טבעת בידה. "התינשא לי?" דיוויד עמד המום למרות שלא היה מופתע. הוא התכופף וכרע ברך מולה, חייך במבוכה והרגיש את עיניו מתמלאות דמעות. "באמת הגיע הזמן שתציעי", הוא הקניט. הוא הושיט אליה את שתי ידיו, ושניהם התרוממו מעמדת הכריעה. הוא חבק את מותניה, הביט בעיניה וענה, "ברור שכן". ברגע אחד הוא חש איך הוא מאבד עניין במה שאלה סיפרה לו. הוא ניסה לדמיין איך ייראה הטקס, ללא מוזמנים. אלה בוודאי תוכל לעזור. הוא היה בטוח שאם סיריל הציעה ודאי יש לה רעיון. היא נשקה לו על שפתיו והם עמדו שם מחובקים מספר דקות, שותקים. דיוויד חשב על כך שסוף העולם קרוב, אבל לפתע זה קצת פחות הזיז לו, הוא היה מוכן לקבלו בזרועות פתוחות, הוא עשה כל שהיה יכול וכעת נותר להם רק לקוות.