פרק 11 / המרוץ האנושי

מסע הצלה

גרסת אודיו

האזנה לפרק

הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.

הבחירה החופשית קורסת לתוך מציאות נקבעת ברגעי המבחן, שכן גם אלקטרון משנה את בחירותיו ברגע המדידה.(דיוויד 2032)

הרכבת נכנסה לתחנה. זאת הפעם השנייה שהיא איחרה. בפעם הקודמת זה היה יום לפני התאונה המפורסמת של שתי הרכבות בצפון המדינה. דיוויד לא הצליח לקשר בין המאורעות בצורה ישירה, אך החשש שמשהו נוסף עלול להשתבש קינן בו. זאת הייתה שעת בוקר מאוחרת, מרבית האנשים היו בעבודה, וקרונות הרכבת היו ריקים ברובם. הוא עלה לרכבת והתקדם בין הקרונות עד שמצא קרון ריק. דיוויד הניח את תיק הגב שלו על השולחן לפניו ונאנח. יש לו עוד כ- 40 דקות עד שהרכבת תגיע לתחנה, זה יתן לו מספיק זמן להרכיב את הציוד שהביא ולהתכונן לחיפוש. ליבו דפק במהירות בעוד הוא מרכיב את חלקי הרחפנים שהביא. "אלו סתם צעצועים יקרים", סיריל הייתה תמיד מקניטה אותו לאחר שאחד החלקים היה נשבר והרחפן הפך ללא שמיש. אך דיוויד היה מקפיד לתקנם, וסיריל הייתה צוחקת, "אתה מבלה יותר זמן בלתקן אותם מאשר לשחק בהם". ודיוויד הסכים, אך לא הפריע לו לתקן אותם ומפעם לפעם היה מנסה לשפר ולשדרג אותם. הוא הוסיף תאורה וחיישני מרחק מדויקים יותר, שאפשרו להם לעוף בתוך מבנים ובאזורים סבוכים כמו יערות. הוא הגדיל גם את תא הסוללות לפי שלושה מגודלו המקורי והחליף את שלדת הפייבר ברחפן בשלדת קיפוד שנקראה כך בשל יכולת של קיפול מהיר של כל המרכב והפיכתו לכדור. כך בעת הנפילה היו החלקים העדינים מוגנים בפנים. דיוויד עבר על כל החיבורים והמצבים האפשריים. הוא בדק את תקשורת המצלמה, השליטה, ונתן לו לרחף כמה דקות בתוך הקרון. הרכבת נעצרה והדלתות נפתחו, דיוויד ארז את הדברים שלו במהירות ויצא. הוא ניסה לאתר שוב את המכשיר של סיריל, אך המיקום האחרון שזיהה נשאר קבוע. הוא התיישב על אחד הספסלים בתחנה והזין את נתוני המיקום למחשב. שני רחפנים זינקו לאוויר ואחרי כמה שניות כבר יצאו ממבנה התחנה ונעלמו. דיוויד הביט במפת העיר על צג המחשב וצפה בשתי נקודות אדומות המתקדמות לעבר נקודת הציון שהזין. הוא היה מרוצה מקצב ההתקדמות שלהם, אך ידע שאם יתרחקו יותר מדי זה יקשה עליו את הניטור והבקרה.

דיוויד ניגש לאחד הרכבים הציבוריים שעמד במוצא התחנה. הוא עמד מול הדלת ונופף בידו, אך הדלת לא נפתחה. הוא עבר לרכב שעמד אחריו, אך גם שם לא הייתה תגובה לנפנופו. הוא דפק על חלון הרכב תוך כדי, תוהה אם הדבר יעזור לו, והתקדם לרכב הבא. הוא חש הקלה כשדלת הרכב נפתחה מעצמה וקול קרא בשמו. "היכנס פנימה, דיוויד".להפתעתו, במושב הנהג ישב בחור.

"איך אתה יודע את שמי?", שאל. "יש הרבה דברים שאני יודע עליך". דיוויד הביט בבחור בניסיון לזהותו. "שמי לוק. אני עובד או יותר נכון עבדתי בחברה של ביו-הום". "נפגשנו פעם?" דיוויד לא המתין לתשובה, "אני לא זוכר אותך".

הוא הרגיש מבולבל, הוא לא ציפה למפגש מוזר שכזה. איך יכול להיות שלוק מכיר אותו? אומנם שניהם עבדו יחד באותה חברה, אך כנראה על פרויקטים אחרים. המחקרים שדיוויד עסק בהם היו די מסווגים ורק למספר אנשים מועט הייתה גישה לנתונים האלו. "באיזו מחלקה עבדת?"

"עבדתי במחלקת הפיתוח עד לפני כחצי שנה כשאיבדו את הצורך במחקר שלנו. היכנס פנימה, אספר לך עוד תוך כדי הנסיעה". דיוויד נכנס פנימה והתיישב במושב שליד מושב הנהג. כבר הרבה זמן הוא לא ראה אדם נוהג במכונית.

"לא ידעתי שעדיין מייצרים כאלו"."לא מייצרים, לא", לוק גיחך קלות בעודו מתחיל בנסיעה. "הרכב הזה נשאר מהתקופה שלא סמכו על האוטונומיות. הוא מכיל את היכולות, אך במצב הנוכחי אני מעדיף לנהוג לבד". דיוויד הציץ שוב במחשב היד שלו, מביט במיקומי זוג הרחפנים. הם התקדמו. הוא עבר למצלמות הרחפנים רק כדי לגלות שכל האזור מכוסה בענן של אבק והראות מוגבלת לטווח של כמה עשרות מטרים בלבד.

"אני צריך להגיע למרכז העיר", הוא הראה ללוק את הצג והצביע על הנקודות האדומות שנעו על המפה. "היו שם כמה פיצוצים לפני כשעה, ונראה לי שחברתי סיריל נפגעה. זאת הייתה הנקודה האחרונה שהמכשיר הסלולרי שלה שידר ממנו".

לוק הגביר את המהירות על הכביש, עובר מנתיב לנתיב ועוקף את המכוניות שעמדו באמצע הדרך. "היה שם פיצוץ גדול, אף אחד לא יודע מה גרם לזה, אבל אני חושב שאני יודע". דיוויד הקשיב. "זה קשור לחברה שמנהלת את ביו-הום, נראה שהם איבדו שליטה, והם נלחמים כדי להשיב אותה".

דיוויד הביט שוב בצג. הרחפנים עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים מנקודת הציון. לוק המשיך. "רשת התקשורת נפלה, האות האחרון שקיבלת תואם לכך, אבל אני איתך, בוא אעזור לך לאתר את סיריל ולמצוא מקום בטוח עבורה, אך אתה חייב להבטיח לי שאחר כך תעזור לי". "לעזור לך במה?" לוק האט, הוא הביט בדיוויד. " להציל את העולם".

הפעם לוק היה רציני. דיוויד נבהל מעט, אך הנהן בראשו. לוק הביט בדרך בעודו ממלמל, "שיגיע הזמן…" הם נסעו במהירות, התנועה הייתה דלילה. צי הרכב האוטונומי עמד שומם. קבוצות של אנשים השתרכו ברחובות ללא יכולת להתרחק מאזור האסון. דיוויד חיפש עדכון בחדשות, ללא הצלחה. בהעדר חיבור תקשורת, הוא נאלץ להסתמך רק על מראה עיניו דרך זוג המצלמות שעל הרחפנים. התמונה המקוטעת שהגיעה הספיקה כדי לזהות את רחוב מיין שבקצהו שכנו שרידיו של בית החולים. הקומות העליונות קרסו כמעט לחלוטין. מעט האנשים שהיו ברחוב נראו כשייכים לכוחות ההצלה ועסקו בחילוץ ופינוי פצועים. שידור הווידאו מאחד הרחפנים הפך שלגי, ולאחר כמה שניות נקטע גם השידור השני.

"הם לא אוהבים חטטנים", פלט לוק בגיחוך קל, "תהיתי לעצמי כמה זמן יקח להם להוריד אותם". "מי אלו הם?" "סליחה, אתה צודק, לא הסברתי את עצמי כראוי, ראיתי שהיית קצת לחוץ כשנכנסת לרכב, ולא רציתי להכביד עליך בפרטים. עכשיו זה זמן טוב?"

דיוויד הביט בו ובמפת הדרך והנהן בראשו. "הם זאת הכללה של מערכות שליטה מונחות אנשים", אמר לוק. "הדוגמה הכי נפוצה והמוכרת היא פרסום. המערכות של היום השתפרו עד כדי כך שהן מסוגלות להעלות בכמה מאות אחוזים את הסיכוי לקנייה. עד כאן ברור?” לוק הביט בדיוויד. הוא פתח את תא הכפפות, הוציא בקבוק מים מקורר ולגם לגימה ארוכה. דיוויד הנהן. "אז למה לעצור בשיווק מוצרים? נראה לך שהמדיה שאתה צורך באמת לא עוברת סינון והתאמה לצורכי בקרה ושליטה? רוב המהפכות בעולם החלו מהבנה שקיים אי צדק. שליטה במידע יכולה למנוע את החשיפה או לפחות למתן אותה, ומאפשרת שליטה בידיעות הקהל. נכון שאנחנו לא ב-1984, אבל אנחנו סובלים מאותם תסמינים. החברות הגדולות כבר למדו מזמן על תגמולים וירטואליים והן מומחיות בלייצר ערך לכלום".

דיוויד ניסה לעקוב אחרי המציאות שלוק תיאר.

"נראה לי שאיבדתי אותך. בוא נתחיל בשורה התחתונה". לוק השתתק לרגע ואז התחיל שוב. "בית החולים הזה, במתכונתו הנוכחית, חילק את האוכלוסייה לשניין - אלה שיוכלו לשלם יחיו לנצח, ואלו שלא, יהיו מוגבלים בזמן. אם יש רגע בקיום האנושי שיפריד את הגזע לשני חלקים שונים, זה הרגע הזה".

השמיים קיבלו גוון אפרפר וגרגירי אבק כיסו את חלונות הצד. הרכב נעצר, זוג שוטרים דפק על החלון, לוק פתח אותו. "האזור הזה נתון בהסגר". דיוויד הבחין כי הם עוטים מסכות, "אין יוצאים ואין נכנסים". לוק הרים את תעודת העובד שלו. "אני מצוות הבנייה של ביו-הום, באתי לאסוף כמה דגימות מתוך המבנה שקרס, אישור הכניסה שלי לא התעדכן בגלל הרשת, אבל אני יכול להראות לך אחד אחר מלפני כמה ימים אם זה עוזר?"

השומר הביט בתג וסרק אותו, נורה ירוקה נדלקה לאישור. "תצטרכו לאסוף מסכות קודם. הבניין השני מימין". "תודה", קרא לוק בעודו עובר את המחסום שהורם. הם המשיכו ישר. כ-50 מטר לשמאלם נחשף המבנה. שלדת המתכת שלו הייתה מכוסה בשברי זכוכית, זכר לחלונות הענק. לוק העמיד את הרכב ממול לבניין. קבוצה של אנשים לבושים בשחור ומסכות על פניהם חלפו לידם. לוק ודיוויד נכנסו. זה היה הלובי של בניין משרדים מפואר שהפך לחדר המלחמה של הגופים שהיו במקום. במרכז החדר עמד שולחן עגול בקוטר של 3 מטרים, עם תצוגה הולוגרמית שהופיעה מעליו. ההולוגרמה ריצדה כל כמה שניות, בעוד הפרטים שהציגה משתנים. דיוויד ניסה לזהות את האזור שבו גרה חברתה של סיריל, אך נראה כי מרבית האזור המוצג איבדה את מרקם המבנים שאפיינה אותו, ודיוויד התקשה להתמצא. הוא ניסה להתקרב למרכז כשלפתע ניצב מולו גבר וחסם את שדה הראייה שלו.

"אפשר לעזור לך?"

דיוויד תהה לעצמו האם וכמה מן האמת הוא צריך לשתף. בעודו תוהה, לוק ענה בשמו. "השומר שלח אותנו לאסוף מסכות, אנחנו מצוות הפיתוח של ביו-הום". "אני ניק", הוא הושיט ידו אל לוק בעוד דיוויד נדחק הצידה, "חלוקת הציוד נמצאת שם". הוא הצביע על דלת היציאה. "יש מכולת ענק בשירות עצמי, אתם צריכים להזין את הברקוד הביטחוני שלכם כדי לקבל שירות".

דיוויד לא זכר שאי פעם הונפק לו ברקוד כזה, כנראה שהיו דברים חסויים יותר ממה שהוא עסק בהם. "ואם אין לי", לוק ניסה להקשות. "אז כנראה שאתה לא צריך להיות פה". ניק הרצין. לוק חייך במבוכה. "בטח יש לי אותו בדואר של העבודה, יש לכם רשת תקשורת?" "אני מניח שזה אפשרי…" הוא הוציא דף נייר מכיסו והציג ללוק את פרטי הרשת. לוק הקיש את השם והסיסמה והמתין לחיבור, ניק עמד לידם, ממתין. "מכשיר מחורבן, מה קרה הפעם?" לוק הציג את המכשיר לניק, הצג היה שחור, "יש לך אולי חיבור חשמל להטעין את הזבל הזה?" ניק נשף נשימת ייאוש וחוסר סבלנות.

"כן, המטען האישי שלי נמצא שם". הוא הצביע על שולחן קטן שעמד בפינת החדר. "ניק, היה פיצוץ נוסף", קרא קול מאחור. "תודה", ענה לוק. ניק כבר שקע בשיחה אחרת, אך עדיין הביט בו ובדיוויד. הוא משך את דיוויד ההמום בחולצתו ופנה לכיוון השקע. "מה אנחנו עושים פה לוק, זה לא קצת מוגזם? מסתננים לתוך אזור סגור". "באתי לא מוכן, כפי שאתה שם לב, זה בכלל היה רעיון שלך להגיע לכאן…" לוק הניח את המכשיר על משטח זכוכית שהיה על השולחן. המשטח הואר בגוון ירקרק, צג המכשיר נדלק. דיוויד הבחין כי הסוללה לא ממש ריקה כפי שלוק דיווח. הוא הביט לאחור, ניק עדיין עמד שם, עיניהם נפגשו. הוא הפנה את מבטו. "לוק, נראה לי שאנחנו צריכים לצאת מכאן. ניק, הוא מחכה לנו". "אני משיג לנו ברקוד, חכה רגע". דיוויד הביט בו מתקתק במכשיר במהירות. הוא נעמד לצד לוק, הציץ בצג, וראה שלוק מתכתב עם מישהו. "אתה זוכר במקרה את מספר העובד שלך…", 1115728, לוק הקיש אותו, והפנה מבטו לחוץ לכיוונו של ניק.המכשיר הבהב והציג ברקוד, לוק פלט נשימת רווחה. הוא הרים את המכשיר והתקדם לכיוונו של ניק. ניק החליף את המבט הזועף במבט נינוח יותר ברגע שלוק הראה לו את הברקוד.

"נראה שמשהו גרם להתפוצצות של תאי הדלק שהיו מפוזרים בבית החולים . כל מי שהיה בפנים נהרג, הפיצוץ העיף חומרים לא ידועים אל האוויר, האזור נמצא בהסגר מדרגה ראשונה. אני מקווה שאולי אתם תוכלו לעזור לנו לפענח מה קורה כאן".

דיוויד עמד לצידו, מביט לכיוון ההולוגרמה. הוא דמיין בראשו את המפה שהכיר וניסה להשוות אותה עם המפה המוצגת. הנה בית החולים, אחד משערי הכניסה עדיין ניצב על תילו. בערך 200 מטר מזרחה היה אמור להיות בניין, זאת נקודת הציון האחרונה. ליבו של דיוויד פעם בחוזקה. הכול היה צבוע בגוון אדום. הוא הרגיש את עיניו מתמלאות בדמעות, ונשם עמוק. הוא נזכר איך תמיד בסיפורי הצלה הירואיים, הגיבור מתמלא בכוח נפשי אינסופי שמניע אותו לעשות את הלא ייאמן. הוא חיפש את אותה הרגשה, את אותו קשר קוסמי שיגיד לו אם סיריל עדיין בחיים ויתן לו את הכוח להמשיך.

"בחור נחמד, ניק, הוא אמר שיש לו זחלן לסיור ונתן לי שתי חליפות הגנה". "זה נגמר לוק". "מה נגמר? הכול בסדר דיוויד?" דיוויד הצביע על המפה. "שם ליד השער נראה כי כל האזור הזה נמחק, משם האות האחרון שהתקבל מסיריל".

לוק הושיט לו את הקסדה. "לא הייתי קופץ למסקנות מהר מדי, בוא נעשה סיבוב בשטח. אולי נגלה משהו". "בסדר". דיוויד אחז את המסכה בידיו. "עבר קצת זמן מאז הפעילות..." "אתה מחזיק אותה ככה". לוק אחז בארבע רצועות שהשתלשלו בגב המסכה, "אתה מלביש ומותח". לוק המשיך לדבר אבל דיוויד כבר לא שמע אותו. המסכה היתה עשויה מגומי שהיה דביק מעט, הייתה גם זגוגית לעיניים שהציגה מידע מהשטח, מסנן ומשאבת ואקום קטנה, שאמורה לשמור על סירקולציה של אזור הנשימה ולאזן לחצים. היא כיסתה את מרבית הראש כולל אזור האוזניים וכללה אוזניות כאמצעי תקשורת בין המסכות. לוק לחץ על כפתור ההפעלה, עבור דיוויד. "אתה שומע אותי?" דיוויד הנהן, "אני חושב שיש לנו בערך חצי מייל לכיוון צפון מזרח, זה ממש ליד בית החולים, בוא נלך".

"אבל תמיד רציתי לנהוג בזחלן". "כאילו שאתה יודע איך", לוק החל להתקדם. "אני אפילו לא יודע איך הוא נראה".

דיוויד לא הבין את רוח השטות שאחזה בלוק, הנה הם נמצאים בליבו של פיגוע המונים, במצב מסכן חיים מעבר לכל מה שהוא עצמו חווה בחייו, ולוק מתנהג כליצן הכיתה. הוא ודאי יודע משהו שאני לא, אף אחד לא יכול לעמוד חסין אל מול הלא נודע. דיוויד הלך בעקבותיו. הם התקדמו בתוך ענן האבק לאורך המדרכה, הוא ראה את רכבי החילוץ הרחק מהם.

"לאן אתה הולך?" "לחפש את סיריל". "איך אתה יודע שסיריל שם?" "יכול להיות שהיא כבר לא שם, אבל הנחתי שברגע שהיא תגיע לאזור עם קליטה, נקודת הציון שלה תתעדכן, מה שלא קרה בשעה וחצי האחרונות. היא בטוח עדיין כאן איפה שהוא... אם היא שרדה בטח יש דרך נוספת לאתר אותה". פיצוץ עז נשמע, לוק ודיוויד נהדפו לכביש. לוק התיישב, דיוויד התרומם לאיטו. "מה זה היה?" הוא ניער את האבק מבגדיו.

"זה מה שקורה כשנותנים לתוכנה להגדיר את הדרישות". לוק נעמד וסימן לדיוויד להתקדם עימו לעבר מבנה שישמש מחסה למסלול. דיוויד הלך בעקבותיו. "זה לא קצת מסוכן?" הפחד שבו התעורר. לוק המשיך ללכת. דיוויד הבחין שכל גופו מכוסה בטיפות קטנות של חומר בגוון ירוק כהה, מעט שקוף. הוא העביר את ידיו על בגדיו בזהירות. לחומר היה מרקם של נזלת צמיגית ודביקה. "לוק, מה זה החומר הזה?"

לוק לא הגיב, אך דיוויד ראה אותו במרחק 50 מטר ממנו. הוא התקדם לכיוונו, אך כבר לא היה בטוח שזה לוק. קבוצת אנשים עמדה במרחק מה ממנו. "לוק, אתה שומע?" דיוויד היסס. הוא חשב על סיריל, על הדלת שנטרקה, על איך לפני 24 שעות הוא היה מרוצה מעולמו המצומצם והוודאי. "לוק..." דמות מתוך הקבוצה נופפה לו להתקרב. דיוויד צמצם את עיניו וניסה לזהות את הדמות, ללא הצלחה. "לוק, זה אתה?" למה שמישהו ינופף לי במקום כזה? זה חייב להיות לוק, מערכת הקשר שלי ודאי השתבשה. הוא החל לצעוד לכיוון הדמות. הוא צעד במהירות, חוצה את מה שהיה פעם הכיכר המרכזית. הרחוב היה מכוסה משקע אבק ושלוליות של החומר הירקרק, ודיוויד עבר בעדינות מעליהן, מנסה לשמור על נעליו יבשות. הוא שמע כמה צפצופים באוזנייה.

"דיוויד…" "כן שומע, אני בדרך אליך, לאן נעלמת לי?" "השתמשנו בקו תקשורת משני, הייתי חייב לעבור לקו הראשי כדי לשוחח איתם, וכשהבטתי אחורה כבר לא היית שם". לוק התקרב לדיוויד והם החלו מתרחקים מן הקבוצה. "מי אלה?" "הם חלק מהכוחות, חיפשנו ניצולות ששמן סיריל" - "ו..." "יש לי רשימה של תמונות". לוק הציג על צג המכשיר שלו כחמש תמונות קלסתרון של נשים.

"הי, זאת נראית דומה לה", דיוויד קרא. "אפשר?" דיוויד ביקש אבל לא ממש המתין, הוא חטף את המכשיר והביט בתמונות בפעם השנייה והשלישית. "זאת היא", הוא הצביע על התמונה השנייה, "זאת לא תמונה מחמיאה במיוחד אבל זאת היא". הוא מסר את המכשיר חזרה ללוק. "איפה היא נמצאת כרגע, מה מצבה?"

לוק עיין במכשיר, "היא פה לא רחוק". "למה לא פינו אותה עדיין?" "נראה שהיא הצטרפה לצוות לטיפול בפצועים, תמיד צריך עוד רופא בשטח". דיוויד שתק, היא אפילו לא חשבה עלי רגע אחד, לפחות לא מספיק בשביל ליצור איתי קשר. "אתה רוצה שנלך למצוא אותה, או לעזור לה?"

דיוויד עצר לרגע. הוא ניסה להבין את מה שהביא אותו לשם, לרגל אחרי סיריל ולצאת למסע הצלחה לא הגיוני בעליל. הוא עצמו לא האמין שהוא יצליח. האם זהו ניסיון להציל את מה שהיה ביניהם, או דאגה כנה לסיריל שותפתו לחיים.

כבר כמה חודשים שהם מנהלים שיחות רק על מה שקורה בעולם, נמנעים מלדבר על מה שקורה בחייהם. בתחילת הקשר היה לו תפקיד, הוא היה שם כדי לאפשר לה להאמין בעצמה. כמו זוג גלגלי עזר לרוכב אופניים שחסר את שיווי המשקל. כעת כשהיא רוכבת באיזון מושלם תפקידו של דיוויד הצטמצם. אני צריך למצוא תפקיד חדש, אני צריך למצוא את המקום שלי בעולם שלה.

"בוא נמצא אותה". לוק איתר את המיקום המדויק. "מזל שכל החליפות מצוידות בחיישן מיקום, זה לא צריך להיות מסובך מדי למצוא אותה". דיוויד הנהן בהסכמה. לוק הוביל בקצב מהיר ודיוויד הלך אחריו. אחרי כהליכה של 10 דקות, שרשרת של אוהלים מחוברים התגלו במרחק. "זה נראה כמו מתחם עזרה ראשונה" קרא לוק והחל מסובב את המאהל בחיפוש אחר כניסה. צלב אדום עיטר את דלת הכניסה, ודיוויד ולוק נכנסו פנימה. בחדר הראשון היו שלושה מעברים שהובילו למסדרונות. הם דילגו על שני המעברים שהיו חשוכים לגמרי ובחרו להתקדם במסדרון שהיה מואר חלקית. "סכנת זיהום", קרא דיוויד את הכיתוב שהודבק על קירות האוהל. המסדרון היה מורכב מכמה אוהלים מרובעים שהוצמדו יחד בשורה. הבד שעטף את שלדת האוהל היה מתוח למשעי וללא תפרים. בנקודות נבחרות בבד היו שורות של מנורות זעירות שהאירו את המנהרה.

"אתה בטוח?" לוק הביט לעברו. "אני בטוח בדיוק כמוך". הם המשיכו במסדרון, עוברים על פני חדרים חשוכים שנראו כמחסנים. צרחה פילחה את הדממה. לוק סימן לדיוויד להיות בשקט ולהתקדם אחריו. הם התקרבו אל החדר שממנו בקעו הקולות.

חלל ענק נגלה לעיניהם. חדר בגובה ארבעה מטרים שבתוכו מסודרות עשרות מיטות. על כולן שכבו פצועים. חלקם היו בהכרה, נראה כי רק אנשי הצוות חבשו מסכות. הם היו מרוכזים סביב מיטה אחת, מבצעים ניסיון החיאה באחד המטופלים. פתאום הסתובבה אחת מהם, התקדמה לעבר לוק ודיוויד וחלפה על פניהם בדרכה החוצה מהחדר. אחרי כמה מטרים היא נעצרה. דיוויד הביט לעברה. היא נשענה על עמוד התמיכה של האוהל, הורידה את המסכה והתכוונה להוציא משהו מהכיס.

"סיריל", קרא דיוויד והוריד את המסכה מפניו. "דיוויד, מה אתה עושה פה?" "דאגתי לך", הוא התקרב אליה. "לא היית צריך". "הייתי צריך את זה כדי שאוכל להאמין שאני באמת מי שאני אומר שאני". "זה תמיד קשור אליך בסוף…" "אני פה כי אני רוצה שתהיי קשורה אלי".

לוק הביט בשניהם בשקט. "עכשיו אני מבין. אנחנו לא נחזור לאותו המצב", היא הביטה בו ועיניה החלו דומעות."אוי דיוויד…" היא הושיטה את ידיה אליו ונעצה בו מבט נוגה. "זה נגמר". הדמעות זלגו, והיא החלה מתייפחת. "סיריל, מה קרה? מה נגמר?" "האזור הזה מזוהם לגמרי, כולנו עומדים למות". דיוויד עטף אותה בזרועותיו. "אז למה הורדת את המסכה?" לוק התפרץ. סיריל משכה באפה, "המסיכות לא ממש עוזרות".היא הורידה את הכפפות וניגבה את דמעותיה בגב כף ידה. "כל האנשים פה נגועים. בבדיקות שעשינו התגלתה מוטציה זהה בדנ"א, כל מי שנבדק מהצוות קיבל את אותן תוצאות".