האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
ההבדל בין חיים למוות הוא כחוט השערה. החיים הם רק שלב בהווייתו של החומר הנישא במרחב ובזמן. אטום פחמן יכול לרחף בחלל ברגע אחד ולהיבלע בתוך גוף חי ברגע אחר. החומר מעולם לא חי. החיים יצרו ממד נוסף משל עצמם. הביולוגיה אפשרה לחומר לדלג לרגעים קטנים אל ממד אחר. האנושות הייתה רק שלב בדרך. ממד עם מורכבות גבוהה יותר. לשם אני מתכוון להגיע (ז'אקו, 2501).
"ההזדמנות שלך הגיעה, הן עסוקות. התא ייפתח בעוד כמה שניות. תצטרך לקום ולעבור לחדר משמאלך. תמתין שם להנחיות נוספות". התא נפתח, ז'אק קפץ ממנו בקלילות. הוא הרגיש את הקור הצונן על גופו, עטף את גופו בידיו ורץ לעבר הדלת שעמדה בפינה השמאלית של החדר. "מה עכשיו", הוא לחש בשקט לאחר שהדלת נסגרה. "צריכה להיות ארונית לצד המיטה, תהיה מוכן להסתתר אם צריך". ז'אק הביט. ארונית ניצבה בצידה השני של המיטה. הוא נתקל בקצה המיטה ונפל קדימה. ידיו נשלחו לפנים, מגינות עליו מהנפילה. מופתע מן האינסטינקט הוא קם בקפיצה קלה וניגש אל הארונית, שלף משם חולצה ומכנסיים שתאמו למידתו ומיהר להתלבש. הוא שמע את קולה של סיריל מעבר לדלת בעוד שאת קולו של ז'אקו שמע מתוכו. הוא תהה אם ז'אקו שומע את מחשבותיו. הוא ניסה לפנות אליו במחשבתו, אך לא נענה. "מה עכשיו?" הוא לחש.
"בחר את כלי הנשק שלך והמתן עד שתשמע פיצוץ".
"פיצוץ?"
"כן, פיצוץ - רק תהיה בשקט, כל החדרים מרושתים במיקרופונים ומספיק שאלה תשמע רחש קל כדי לנעול אותך בפנים. וכן, אני שומע כל מחשבה שלך אם היא ברורה מספיק - רוב הזמן אתה סתם מקשקש".
ז'אק קיבל את האישור שהיה צריך, הוא לא יאכזב. הוא סרק את החדר שוב: מיטה, ארונית עם מגירה, שקע בקיר עם מתלה לבגדים. בפינת החדר עמד עציץ ולידו שק חול ואת חפירה. הוא התקרב ואחז אותו בידו, את קטן עשוי פח, קצותיו חדים אך כך גם ידית האחיזה שלו, שעלולה לחתוך בבשרו אם יפעיל כוח רב מדי. הוא לא חש כאב אך ידע שעדיף לו להישמר מפציעה כדי לשמור על תפקודו. הוא תחב את האת לכיסו וניגש חזרה למתלה הבגדים. הוא הוריד את הבגדים מן המתלה והניח אותם בעדינות על הרצפה. הוא אחז במוט בידו וניסה להוציא אותו ממקומו, ללא הצלחה. הוא לקח את אחד הבגדים ועטף את המוט באחד הקצוות - ובעט בעיטה שפירקה את המוט ממקומו. הוא הקשיב. השקט נשמר הודות לבגד. הוא אחז במוט ותלש אותו ממקומו. המוט היה עשוי מפלסטיק קשיח וז'אק האמין שיוכל להיעזר בו. הוא אסף את הבגדים מהרצפה והסתיר אותם מאחורי המיטה. ליבו דפק וההתרגשות שחש נסכה בו ביטחון. יש דברים שפשוט צריך לעשותם, זהו האתגר. הוא הסתתר בתוך הגומחה בקיר שממנה פירק את המתלה, שלף את האת מכיסו והחל מגלף את המוט ומשחיז את קצהו. הוא יכוון לליבה, אולי לצוואר. הוא עבר אימונים דומים בהכשרה. בתחילה הוא התקשה להכאיב ולהכות. הוא העדיף הרג מהיר וחד, אך משהסביר לו ז'אקו את ייעודו, הצורך בהכשרה והעובדה כי מדובר בסימולציה, הוא התחיל להפנים שיצטרך גישה חדשה. הוא רצח את סיריל ועוד עשרות אחרות. האימונים החלו מחרקים קטנים שמחץ בקלילות. החרקים התחלפו לחיות קטנות, מכרסמים ויונקים אחרים עד שהגיע לבני האדם. אף אחת מהן לא הכינה אותו לריגוש שבמציאות. גופו ערפל את חושיו והוא החל לנשום עמוק, מרכז את עצמו בפניה המרוטשות. הוא דמיין לעצמו כיצד היא תצרח בשניות הראשונות שיתנפל עליה, יחבוט בה וינסה לתקוע בגופה את הכידון שיצר. הוא יתן לה להתיש את עצמה במאבק עד שהיא תתיישב על הרצפה. אז הוא יאחז בשערה, ימשוך ראשה לאחור וישסף את גרונה באת הפח.
צליל עמום של פיצוץ נשמע בחדר, רעידת אדמה קלה הגיעה כמה שניות אחריו, הדלת נפתחה.
***
"יש, זה עבד", דיוויד קרא,
"הדלת נפתחה?" קולה של סיריל נשמע ממכשיר הקשר.
"כן, אני נכנס פנימה וסוגר את הדלת אחריי". הנתונים על הקסדה התעדכנו, אחוז החמצן באוויר עלה ל-17. "דיוויד, תיזהר. שמור על עצמך". הוא הבין שהקשר יאבד מיכולתו ורצה להרגיע אותה בקצרה, שכן כל עוד הדלת פתוחה - החמצן מתפזר ברחבי המערה.
"אל תדאגי, בעוד שעתיים השמש שוקעת ואני חוזר אלייך". הוא לא חיכה לתשובה, טרק את הדלת ומכשיר הקשר הגיב ברשרוש לא ברור לכמה שניות ואז השתתק. הוא כיוון את השעון בידו שיצלצל בעוד שעה וארבעים דקות ותהה אם לשבת לחכות או ללכת לחקור מה יש בהמשך. יצר הסקרנות שלו משך אותו אל דלת נוספת שעמדה בקצה החדר. כשפתח אותה הופתע לגלות מעלית מאחוריה. הוא לחץ על הכפתור שהיה על מה שנראה כמשקוף הדלת. הדלת נפתחה. הוא נכנס פנימה, הדלת נסגרה והמעלית החלה לנוע. מחשבותיו התרוצצו. בשעות האחרונות הוא עבר לא מעט רגעים שסיכנו את חייו, אך הרצון להצליח בשיקום המחנה או הריגוש שבגילוי דבר לא ידוע דחפו קדימה את ההבנה שהגיע הזמן שייקח את היוזמה לידיו.
המעלית עצרה ודיוויד צעד החוצה אל עבר אולם רחב ידיים שבמרכזו אקווריום מעגלי בגובה של כמטר וחצי. דגים שחו בתחתיתו וצמחייה צפופה מילאה את פני המים והיתמרה לגובה של כשלושה מטרים, ודיוויד לא הצליח לראות דרכה את קצה החדר. משני צידיה ראה כניסות למנהרות נוספות. הוא החל לצעוד לעברן בעודו תוהה איך אלה פספסה את המקום. זה היה מסתור מושלם מפגעי הטבע. המערכת הסימביוטית שראה אומנם הייתה סינתטית, אך נראה שהיא לא איבדה מחיוניותה. שני פרפרים ביצעו ריקוד אווירי ודיוויד הביט בהם בפליאה. הוא התקרב אל האקווריום. אחד הדגים קפץ מן האקווריום לכיוונו, בלע את אחד הפרפרים ונפל על הרצפה. במשך כמה שניות פרפר הדג על הרצפה ודיוויד התלבט אם להחזירו פנימה. הוא הביט קרוב יותר בדג וגילה ששני סנפיריו הכילו עצמות רכות. הדג שפרפר על הרצפה החל לפתע להתקדם בקפיצות לעבר אחת המנהרות שעמדה בקצה החדר. דיוויד עקב אחריו בעיניו. מונה החמצן התריע שוב, נותרה לו פחות משעה. הוא סגר את שסתומי החליפה והוריד את הקסדה מראשו. האוויר שנשם מילא ריאותיו ונשא ניחוח מתוק. הוא חייך, הסכנה חלפה. מסע האומץ שלו נושא את פירותיו. הוא הניח שסיריל ואלה ישמחו לגלות שהוא בטוח כעת.
"סיריל, את חייבת לראות את זה". הוא המתין לתשובה מספר שניות וקרא שוב, ללא תשובה. הקשר שוב אבד. הוא קיווה שהן שומעות אותו. הוא העביר את מכשיר הקשר למצב חירום ולחץ על כפתור הקלטה כדי להקליט הודעה שתשודר בצורה מחזורית. "זה דיוויד, מצאתי מקום מדהים, מצאתי חיים, אני נכנס לחקור. השעה 16:30 ויש לי עוד שעתיים עד שהשמש תשקע. נתראה בקרוב, הכול בסדר. רות סוף". הוא הגדיר את ההודעה לשידור מחזורי כך שאלה וסיריל יתעדכנו במצבו. הוא הניח את מכשיר הקשר בתוך המעלית והיא עלתה חזרה מעלה. הוא קיווה שזה יהיה בטווח הקליטה והן יצליחו לקבל את התשדורת. הוא סמך על אלה שתמצא דרך לאתר את האות ולפענח אותו. דג נוסף עשה דרכו מרצפת האקווריום אל עבר אחת המערות ודיוויד צעד בעקבותיו. הריח המתוק התחלף בצחנה של ריקבון. זמזום של יתוש חלף ליד אוזנו והוא הרגיש עקיצה קלה בצווארו. הוא הוריד את הכפפה מידו ושלח אותה כדי להעיף את המזיק, אך פתאום הרגיש משהו אוחז בידו ומונע ממנה לגרשו. הוא הביט לאחור וניסה לראות מה אוחז בו, ללא הצלחה. זמזום הכנפיים חלף שוב ליד אוזנו וידו חזרה לנוע בחופשיות. פניו של פול הופיעו לפניו. הוא זיהה אותו מן התמונות והסיפורים של סיריל .
"שלום דיוויד". "פול?" דיוויד שאל.
פול היה האדם הראשון ואחד היחידים שעבר מיפוי מוחי מושלם בטרם נכחדה האנושות. אלה סיפרה לו כיצד במשך חודשים הם עמלו יחדיו לתכנן את הניסוי להשבתו. היא מעולם לא סיפרה לו מה עלה בגורלו של פול - כנראה רק הוא הניח שפול מת.
"כן, דיוויד, זה אני, או חלק ממני אם להיות מדויק, הגוף הביולוגי שלי כבר מזמן לא משרת אותי. אבל אני רואה שאתה עומד מולי, בשר ודם, בדיקת הדם שביצע היתוש שלי אישרה זאת". "זה היית אתה?" "כן, נראה שאלה סוף סוף הצליחה אחרי כל השנים. היא הייתה בטוחה שהיא תצליח להחזיר אתכם. אני בחרתי בדרך אחרת". "מה קרה?" "זאת הייתה תקופה אפלה עבורי. האנושות נכחדה לנגד עיניי ואני שהובלתי אותם הייתי שבור מן הכישלון. תקופה ארוכה המודעות שלי הייתה רק חלום. חלמתי על מציאות אלטרנטיבית. מציאות שבה לא לקחתי חלק בקיצו של המין האנושי, מציאות שבה ז'אק לא שלט והאנושות הייתה עדיין קיימת - עד שנולדתי מחדש". "ז’אק - כן, אלה סיפרה לי עליו, היא סיפרה לי כיצד ז'אק החליף את העובדים האנושיים".
"כן, זאת הייתה ההתחלה. כשאנשים איבדו את היכולת ליצר משהו עבור העולם, העולם איבד מאנושיותו. הבנתי שצריך לשים לזה קץ בטרם יאבד הידע הבסיסי הדרוש להישרדות". "מה עשית?" "עזרתי להם, הכוונתי אותם, האנשים היו צריכים להשתנות כדי להצליח לצאת מן הביצה הטובענית שיצרו סביבם.
האבולוציה המוגברת דרשה מן האנשים יכולת הסתגלות בקצב גבוה משתוכננו אליו, שמנע מהם לצפות את העתיד. ההמון היה צריך להבין ולעמוד איתן נגד החוקים שיובילו להכחדתו. אני הראיתי להם איך".
"אני לא חושב שהייתה לך כוונה רעה, בסיפורים ששמעתי אתה תמיד מוזכר בחיוב. אפילו בחרנו להחזיר אותך. אני, אתה וסיריל משיבים את האנושות, רק שמשהו השתבש ואני הייתי צריך לתקן כמה דברים ואז נתקעתי במערה ללא חמצן ופתאום אתה פה. אתה לא צריך להרגיש אשם, אף אחד לא יכול היה לצפות את התפרצות הנגיף". פניו של פול חייכו. "אני כבר לא מרגיש אשמה, הייתי צריך למות כדי להבין את מה שאמרת. ייתכן שאת התפרצות הנגיף אולי היינו יכולים למנוע, אך אחרי ששהיתי מספיק זמן במציאות החלופית הבנתי שרק החשתי את מה שנועד לקרות. המגמה הייתה ברורה, האנשים היו עיוורים לה בחייהם. הם פעלו בניגוד לחוקי האבולוציה, מוציאים אותה מהאיזון העדין ששהתה בו. האבולוציה הגיבה בניסיון הכחדה. בדרכה הייחודית היא מחקה אותם ברגע שלא נותר להם תפקיד במרקם הקיומי".
"אני חי וכך גם סיריל, אנחנו פה כדי לקבל תפקיד. אלה סיפרה לי הרבה עליך". "אני גם זוכר אותך מן העבר. אני שמח לגלות ששרדתם והניסוי הצליח. מה שלום אלה?" "עכשיו אני מקווה שיותר טוב", דיוויד חייך, "אם תוכל לעזור לי לחזור לבסיס, אולי נוכל לחבר ביניכם". פניו של פול עברו דרכו, מובילים אותו חזרה אל עבר האקווריום. דיוויד עקב אחריו, שמח להתרחק מן הסירחון.
"כבר מאות שנים שאני חי ללא הגוף האנושי שלי. אלה היא כנראה היחידה שתוכל להבין איך אני מרגיש. החיים הביולוגיים תמיד היו מעיקים עבורי, העובדה שחליתי במחלת ניוון שרירים בצעירותי לימדה אותי להילחם עבור הדברים שרוב האנשים ראו כמובן מאליו. כדי לשרוד הפכתי לסייבורג והיום אני רק מכונה, אך בדמיוני אני עדיין אותו אדם שהסכים להשתתף בניסוי, כי לא הייתה לו ברירה. עדיין לא פיצחתי את סוד הקסם של החיים שהיו לי, זהו אלמנט חמקמק שלא חוויתי מאז".
דיוויד הנהן. "מה עשית כל הזמן הזה לבד?"
"כשנפרדתי מגופי לא הבנתי שנותרתי בחיים. הרגשתי כאילו התודעה שלי קפצה אחורה בזמן, מאפשרת לי לקפוץ בין כל זיכרונותיי, לחיות אותם מחדש. יכולתי אפילו ליצר מציאות אחרת. בתחילה חשבתי שכך מרגיש גן עדן. חיים ללא חרטות - בכל רגע יכולתי לחזור אחורה בזמן ולתקן את טעויותיי. חייתי אלפי מחזורי חיים שבהם הגשמתי את פסגת שאיפותיי. ברובם לא הייתי שותף למחאה, לא בכולם הייתי מאושר כפי שחשבתי, אך לכולם היה סוף דומה עבור האנשות. האנשים תמיד מצאו דרך ליתר את עצמם מן התהליך האבולוציוני ואז הם נכחדו. בשלב כלשהו פשוט התעוררתי מן החלום והגעתי אל המציאות".
"איך ידעת שזאת המציאות?" "כי כל כוחות העל שלי נעלמו". דיוויד צחק וגם פול חייך. "אז מה פשר האקווריום הענק הזה שם?"
"זהו הדור הבא של האבולוציה, ביולוגיה משולבת טכנולוגיה. כל אחד מן הפרטים שראית הינו ישות עצמאית בעל קישוריות להיפר ספייס, מרחב התקשורת של הביולוגיה שיצרתי. כולם יכולים לתקשר אחד עם השני בשפה אחידה - דבר המאפשר סימביוזה מוגברת בין היצורים החיים. היתוש שעקץ אותך הוא מעבדה המטולוגית שנוצרה על ידי האבולוציה. לאחר כמה שינויים והתאמות שביצעתי הוא יכול למפות את הדנ"א שלך במחיר של מספר טיפות דם.
לאחר שגופו מפענח את הבדיקה כל שנותר לי הוא לשלוף את המידע ממנו בעזרת ההיפר ספייס. העובדה שיש לו ערך עבורי מבטיחה את הישרדותו".
דיוויד חייך. "זאת תכונה שמשותפת לכל החיים פה, ביולוגיה המבוססת על שיתופיות ולא החזק שורד". הוא הביט בשעונו. "נותרה לי כשעה לפני שהשמש שוקעת. אצטרך את עזרתך כדי לחזור לסיריל ואלה".
"למה שלא תבקש מהן להגיע לכאן? אני בטוח שיש כאן כל מה שתצטרכו". "המחשבה עלתה בראשי, אלא שאני לא יכול לדבר איתן. השארתי את מכשיר הקשר שלי במעלית הכניסה".
"גם לי אין דרך לתקשר איתן. העובדה שאנחנו נמצאים בתוך צלע הר חוסמת גלים אלקטרומגנטיים, אבל אתה יכול להיעזר בצ'אבי". כלב לבן גדול הגיע מן החשכה ונעמד ליד דיוויד. דיוויד הופתע מגודלו. הכלב נבח פעמיים וכשדיוויד נרתע קפץ עליו הכלב והפיל אותו לרצפה. דיוויד בלם נפילתו בידיו וניסה להתרומם בעוד צ'אבי מגיח מעברו השני ומלקק את פניו.
"נראה שהוא מחבב אותך", פול צחק, ודיוויד רטן, "יכולת לפחות להזהיר אותי". "איפה הכיף בזה?" דיוויד התרומם. הוא ליטף את הכלב שנראה מרוצה מן העניין. דיוויד חש הקלה כשהבין שיהיה לו חבר שילווה אותו בדרכו, אך תהה, "איך הוא יכול לעזור לי?"
"הוא יוביל את הדרך ויוודא שלא נשקפת לך סכנה". צ'אבי נבח פעמיים. "הוא מסכים וממש מתרגש. עברו כמה שבועות מאז יצא לפני השטח". "ואת כל זה הבנת משתי נביחות?" דיוויד תהה בקול. "לא, דרך ההיפר. אתה בכלל מקשיב לי? מדהים איך שרדת עד עכשיו". דיוויד חייך נבוך ונזכר בדרך שעבר. "אלה תמיד הייתה שם, אבל אז משהו קרה, אני לא בטוח מה בדיוק, אני מקווה שהכול יסתדר".
"גם אני", אמר פול. דיוויד פנה חזרה לעבר המעלית. "להתראות פול, נתראה בקרוב". דיוויד נופף בידו לפרידה, "בוא צ'אבי", הוא קרא, והכלב כשכש בזנבו והלך בעקבותיו.