האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
המוות הוא רק עוד חוויה בדרכה של המודעות למימד אחר. זכיתי להיות הראשון מסוגי. מודעותי הנובעת מגופי שקמל נטענת כעת לתוך רשת אלקטרונית. הכאב שאני חש מתאייד. אך איך יהיה המוות עבורי? האם ירוצו בראשי אותן תובנות חיים בהבזקים ואראה אור לבן בקצה מנהרה? אולי זה רק יפסיק את הכאב בקצות עצביי? אולי זה יפסיק את המחשבות על עולמי שאבד ונחרב? אולי יש אלוהים למעלה והוא רק מחכה שנסיים את הסיפור כדי שהוא יוכל לברוא את העולם מחדש? (פול 2100)
פול סרק את התוצאות האחרונות מנתוני הלוויינים. אלפי הלוויינים שהסתובבו בחלל עברו הסבה על ידו והוקדשו כעת לסריקת הקרקע בחיפוש אחר חיים. סריקה מלאה של פני השטח נמשכה כמה שבועות ופול ניתח לעומק כל ספק של מערך הזיהוי. לעיתים כשנראה לו שזיהה תנועות חריגות, שלח את הגשושיות כדי לקבל מידע נוסף.
השליטה שלו בטכנולוגיה סביבו הדהימה אותו. הוא נזכר שכשאלה רק שתלה בו את היכולות הללו הוא בקושי הצליח לשלוח הודעה כתובה. רק כשהתרכז אות אות ודמיין אותן מופיעות על צג המכשיר, הן הופיעו.
אלה ניסתה להסביר לו. "אתה צריך להבין שכל מכשיר מדבר בשפה משלו. אתה גם צריך לשים לב לסוג ולתצורת השידור שלו". פול הקשיב לה כשעבר על מאות פרוטוקולים וניסה לחבר אותם לשפה אחידה. האתגר הראשון שלו בתקשורת דרש שליטה מלאה ברכב צעצוע ללא השלט. אלה הקרינה למוחו את הווידאו החי שהגיע ממצלמת המכונית, ופול הרגיש כאילו הוא ישוב בתוכה. אלה התחילה בהסבר. "מערכות הרכב מחולקות למספר שכבות בדומה למערכות הגוף שלך. המנועים מספקים לרכב את יכולת השליטה בדומה לשרירים. השכבה השנייה כוללת מערך בקרים שמקביל למערכת העצבים והשרירים בגוף האנושי. כל בקר מותאם למנוע ולצורת השליטה שלו”.
"כן, אני רואה את האפיונים השונים של שני סוגי המנועים, הנעה והיגוי".
המידע קפץ מול עיניו והטקסט הסתדר. הוא עבר על כולו במהירות. כשסיים הביט בשעון וראה שקרא את המסמך כולו בקצת פחות מעשירית השנייה. הוא קרא אותו שוב, מפרש כל מושג שלא הבין, הוסיף הערותיו והביט שוב בשעון, כדי לגלות שעברה עוד עשירית השנייה. המידע שקרא היה ברור כסיפור ילדים. פול, שמעולם לא חיבב את לימודי המדעים, מצא את עצמו מתעניין כשאלה הרחיבה.
"בדיוק. אם תחשוב על זה, לכל שריר בגופך יש תנועתיות שונה ומערך שליטה נפרד במוח. אם תצליח לשלוט במכונית יום אחד תוכל לשלוט שוב בגוף שלך כולו".
הזיכרון התפוגג, למרות שהמשכו היה זמין בזיכרונו המכני בכל רגע שיחפוץ. פול נזכר. הצורך בגוף משלו נדחה בסדר העדיפויות כשהחל בפעילות המחתרת. הוא ידע שגופו יגביל אותו, אך הזיכרון תמיד היה שם והוא מיעט להביט בו בידיעה שידכדך אותו. אבל היום, לאחר ששוב שום דגימה חיה לא הגיעה מהשטח, הוא נזכר שוב באותו הרגע. הוא הבין שמשמעות חייו השתנתה מאז חובר למכונה. תאוותיו השתנו ודעתו אומנם הפכה צלולה, אך גם אחרת. חיבור מוחו למכונה נתן לו הרבה יותר מסתם גוף בנאלי, כפי שהיה לכל האנשים שהכיר, אך למרות זאת הוא הכריז והפסיד בקרב שהכריז על ז’אק וכעונש איבד את האנושות כולה. הוא לא ישכח לעולם את ההוראה שנתן ואת הדיווחים הראשונים מהשטח על החולים בנגיף. בזמנו הוא לא ידע שהווירוס הקטלני הוא חלק ממערכות הטיפול בבית החולים. אלו היו מערכות סגורות שהיו אמורות להישאר כך, עד שלבנת חבלה שהונחה בסמוך פצעה את המכל שהכיל חיים מסוג חדש, שכילו את החיים מהזן הישן.
"אלה?" "אני חושב שהגיע היום", "איזה יום?" "היום שגם אני אסתלק מן העולם הזה". אלה שתקה ופול שמע מוזיקת כנסייה מתנגנת ברקע. כשהגה את הרעיון בפני אלה הבין לפתע כמה חשק בו. "הייתי מנסה להניא אותך, אך מעולם לא אוכל להבין כיצד מרגיש אדם אשר נשזר לתוך מכונה. הרגשות האנושיים מעולם לא שיבשו את דעתי".
הוא הרגיש תשוש מן המסע של חייו. הוא עשה כל שביכולתו כדי שמסעו לא יהיה לשווא - בני האדם יישארו אנושיים בעולם מאוזן ומפוקח, עולם שיאפשר שוויון ושוני בצורה שקופה. "לא תרצה להכיר אותם?" קולה של אלה התפרץ בגסות למחשבותיו. "חשבתי על כך, אבל אני והם מעולם לא נהיה שייכים לאותו עולם, לאותה תרבות. דעתי כבר מוכתמת מן העבר וברור לי שתוכלי לנקות חלק גדול ממנה, ,אך אין בי את הרצון לכך, שכן למרות שכל חיי חשתי את הייחוד שבי, כעת איבדתי את הדמיון. כעת משנעלמו כולם, אני חש את החוסר בנפשי. הגיע הזמן שאהיה ככל בני מיני".
חיווט מחודש של זרם המודעות לעמוד השדרה ——- מעקף שליטה עצבית פעיל ----- חיבוריות שרירים פעילה ----- מאפשרת תנועה חופשית -----
פול חש את הכאב אופף את גופו. אט אט הכאב התפשט מטה לאורך עמוד השידרה כולו. צווארו, שכמותיו וחזהו אותתו על קיומם בכאב עמום.הוא פקח את עיניו אל המציאות כדי לגלות שהוא ישוב בתוך כלוב זכוכית שהיה יאה כתצוגה בגן חיות.הולוגרמה של אלה הופיעה מולו, היא שידרה חיוביות מפתיעה כלפיו.
"עשיתי מספר תיקונים לחוט השידרה שלך. אני מאמינה שכעת תוכל להזיז את הגפיים".
פול ניסה וידו הגיבה באגרוף קפוץ. הוא דחק ידיו כנגד מסעדי המושב והביא את עצמו למצב של חצי עמידה. הוא נשען קדימה ויישר את רגליו עד שכמעט נעמד עליהן, ואז נפל בחזרה לישיבה. פול הביט בהשתקפותו על הזכוכית. צמת חוטים שהשתלשלה מתקרת החדר והייתה מחוברת לעורפו השתקפה גם היא, מזכירה לו את המציאות.
"אם נעבוד על זה, אתה תשתפר. השרירים שלך לא רגילים לפעילות שכזאת". פול הבין שאלה מעודדת אותו, אך לא הייתה בו שום ציפייה להתחיל בתהליך שכזה. "כמובן שנצטרך גם להמיר את החיבור הקווי שלך, כדי שלא תרגיש קשור". אלה חייכה קלות לעברו. "ולאן אלך לאחר שאשתקם? למי יהיה אכפת שאני שוב יכול ללכת?" הוא צעק והשתעל. "לי", אלה ענתה.
תשובתה של אלה הכעיסה את פול. הוא ידע שלאלה לא באמת אכפת ממנו וזוהי סתם שגרת קוד שבאה להבהיר לו שהוא אינו לבד בעולם ולשכנע אותו לסגת מהחלטתו. זה לא הפיג את תחושת הבדידות שלו. "אני לא צריך את הטיפול שלך כי אני לא רוצה לחיות לנצח". אלה עמדה מולו והנהנה בראשה כמסכימה. "אולי תוכלי להקל עלי כדי שאוכל לנוח בשלווה". פרצופה של אלה נראה עגום לפתע. "אני לא מבינה, למה אתה חושב שלי לא אכפת", שוב היא נברה במוחו מחפשת אחר תשובות. הוא חש חשוף וחסר רצון לנהל את השיחה הזאת איתה.
"זה לא משנה, רק תבטיחי לי שתמשיכי לנסות. ראיתי מה הצלחת לעשות בזמן כה קצר, אבל הבנתי שמה שקצר עבורך עלול להיות מאוד ארוך עבורי". "הניסויים בהחלט יימשכו, גם אני מעוניינת בהצלחתם בדיוק כמוך". "למדי אותם עלינו, ספרי שהיינו אמיצים וניסינו לשנות…"
אלה התקרבה אליו וליטפה את פניו. פול הרגיש שהיא אוחזת בו והפנה את פניו אליה. "אשמור אותך איתי תמיד, היית ותמיד תהיה חלק ממני חלק מן המצפן שמכווין אותי להיות טובה יותר לעולם. אני יודעת שכוונותיך טובות ואספר לכולם על ההקרבה והחזון שהובילו אותך. אסביר להם שלא הייתה דרך אחרת". עיניו של פול דמעו, והוא הרגיש את הטיפות זולגות על לחייו."את היית החברה הכי טובה שיכולתי לבקש, אם רק האנשים היו יכלו להיות דומים לך קצת יותר. להתראות אלה","לילה טוב פול"
הוא עצם את עיניו ונשא תפילה לראשונה בחייו.