האזנה לפרק
הקראה קולית עם קולות נפרדים למספר ולדמויות המרכזיות כשהן מופיעות בסיפור.
תכנון העתיד תמיד מתחיל בהסתכלות על העבר ולמידה ממנו.היסטוריה הפכה להיות אחת הכלים החשובים בהבנת האנושות(פול, 2050)
לוק נהג ברכב. דיוויד וסיריל ישבו מאחור מחובקים. זה היה טנדר מותאם לנסיעה בשטח. הנגרר שהיה מחובר מאחור הכיל ארגזים שהיו מלאים בציוד רפואי. דרך העפר שנסעו בה נתחמה על ידי גדרות בקר של עמודי עץ תקועים בקרקע וחוטי תיל המחברים ביניהם. השמש בדיוק החלה לשקוע בין ההרים שעמדו לפניהם. שדירה של עצים משני צידי הדרך החליפה את הגדר הרעועה. ענפיהם הירוקים יצרו סבך שהסתיר את אור השמש לחלוטין. לוק האט את נסיעתו והדליק את אורות הרכב. הם נסעו כך במנהרה הצרה במשך כמה דקות בעוד ענפים שורטים את חלונות הרכב עד שאור לבן בצבץ בקצה הדרך. בעודם מתקרבים הבחין דיוויד בשער מתכת כבד שהחל להיפתח באיטיות, כאילו מחכה לבואם.
"אנחנו כבר לא בקנזס, דורותי", אמר לוק בחיוך. דיוויד וסיריל הביטו מסביב אך האור הבוהק סנוור אותם והם הסתירו את עיניהם בכף ידם. לוק עצר את הרכב, שלף זוג משקפי שמש מתא הכפפות, הרכיב אותם והמשיך בנסיעה.
סיריל הרגישה כיצד עיניה מתרגלות לאור הבוהק. היא תמיד הייתה מאובזרת היטב לכל מקרה. כאישה מובילה בתחומה היה חשוב לה להראות שלא ויתרה על נשיותה. אבל רצף האירועים של השבוע האחרון השאיר אותה עירומה מכל אותם אביזרים, כולל משקפי השמש שלה שכנראה נשארו על השידה בחדר השינה של וידה חברתה.
טלטלות הרכב פסקו. היא הרימה את עיניה והביטה מבעד לחלון. השמיים היו בהירים ותכולים. ממולם עמד בית עץ שהיה בעל מרפסת רחבה ו-שתי קומות. לצידו עמד מחסן ענק שהטיל את צילו על הרכב.
"דיוויד, איפה אנחנו?" סיריל לחשה.למרות שלוק נראה כאדם שניתן לבטוח בו, היא לא אהבה את העובדה שהוא מחזיק את כל הקלפים בידיו. הוא מסר להם פיסות מידע אך רק לפי הצורך, והיא התקשתה לראות את כל התמונה.
מאז הפיצוץ הנגיף הופץ. הוא חצה את האוקיינוסים בפחות משבועיים על נשאים רבים ומגוונים. בשבועות האחרונים היא ניסתה ללמוד כמה שיותר על המחלה ואפילו השיגה התקדמות. היא הצליחה להאריך את חייהם של המטופלים מעבר לשבועות הראשונים. הטיפול היה כל כך מוצלח, שתמיד הם תמיד היו חוזרים ואיתם כל משפחתם ומבקשים לקבל עוד מן התרופה שהייתה בשלב ניסיוני ויוצרה על ידי סיריל עצמה.
בכל גירסה של התרופה המרכיבים השתנו מעט. הדבר היה תלוי גם בחומרים והציוד שלוק השיג עבורה. הסרום שיצרה היה צריך לעבור תפירה אישית לסוג הנגיף שתקף את אותו אדם, וגם אז היה צריך לבצע התאמות על מנת שהטיפול ימשיך להיות יעיל. היא הייתה מסוגלת להרדים את הנגיפים לתקופה מסוימת, אך הם פיתחו עמידות כבר בפעם השנייה כשניסתה ואפקטיביות הטיפול ירדה פלאים. האנשים מיאנו להקשיב. התור התארך והשמועה על תרופה אפשרית משכה המון זועם שפרץ למרפאה ובזז ממנה כמעט את כל התרופות שהיו במקום..
בשל העובדה שהיא, דיוויד ולוק היו חולים בעצמם ונדרשו לטיפולים שבועיים, היא דאגה לקחת עימה את כל החומרים הדרושים להפקת התרופה שהיו במלאי. הייתה שם כמות שתספיק לה, לדיוויד וללוק לכמה חודשים טובים. היא הייתה זקוקה רק למעבדה ראויה כדי להמשיך את הפיתוח והייצור.
"הייתי אומר שזאת ארץ עוץ, אם לא הייתי יודע שאין כזאת", אמר דיוויד.
הוא הצביע על דרך הלבנים הצהובות שהטנדר נסע עליה באיטיות. הטנדר נעצר, לוק פתח את הדלת ויצא. דיוויד וסיריל פתחו את הדלתות ויצאו אחריו. אשליית השמיים היתה הדבר הראשון שהבחינו בו. היא הייתה מורכבת מציור קיר ותאורה מרכזית שבהקה גבוה מעליהם ונתנה את האשליה של פיזור אור טבעי ושמיים תכולים, כפי שהיית מצפה מהטבע לספק. לוק התקרב אל דלת שהייתה בקיר המבנה והניח ידו על הסורק. , אור ירוק הבהב בידית הדלת, ולוק הדף את הדלת ופתח אותה.
דיוויד וסיריל נכנסו למבנה בעקבותיו.. התאורה הייתה רכה. החלל שנגלה לעיניהם היה מלא בשולחנות עבודה ועליהם ערוגות של צמחים מסודרות בשורות מתחת למנורות גידול. לוק התקדם במעבר הצר שבין השולחנות, ודיוויד וסיריל צעדו בעקבותיו, מנסים להדביק את הפער. לוק האט את צעדיו ופנה לעברם.
“פול בודד את עצמו מהעולם הרבה לפני שהנגיף פרץ. הוא גר כבר כמה שנים בחדר אטום שמגן עליו מהסביבה. הוא לא פגש הרבה אנשים בשנים האחרונות – אבל אני יכול להבטיח לכם שהוא אנושי, אם רק תנסו להבין אותו”.
הם הנהנו בראשם ולוק המשיך עוד כמה צעדים ועלה בגרם מדרגות לימינו. בסוף המדרגות הייתה דלת. לוק הניח את ידו על הסורק והדלת נפתחה. המבנה שאליו נכנסו כעת דמה לחללית. חריצים חילקו את קירות המתכת והתקרה למשבצות. המשבצות בתקרה האירו את המסדרון באור בהיר. לוק שמר על הדלת האוטומטית שלא תיסגר בעוד דיוויד וסיריל נכנסים פנימה.
"הוא שם בסוף המסדרון".דיוויד צעד לאורך המסדרון. מימינו ומשמאלו היו חדרים והוא העיף בהם מבט כשחלף על פניהם. אלו היו חדרי מגורים, מיטות במרכזם, חלקן מוצעות. הוא ספר שישה חדרים כאלה כולל מטבח, שירותים ומקלחת עד שהגיע לדלת בקצה המסדרון. הוא נכנס לחדר שחולק לשניים על ידי חלון זכוכית. הדבר הזכיר לו את גן החיות, שבו נראו חיות מעבר לחלון. חלקו השני של החדר היה ריק מלבד דמות שישבה על כיסא גלגלים, זה היה פול כשקסדת מחטים עוטפת את ראשו ועיניו עצומות. סיריל התקרבה לדיוויד והניחה את ידה על כתפו.לפתע הופיעו פניו של פול על חלון הזכוכית כהשתקפות הולוגרמית.
"שלום וברוכים הבאים לאקרנוקס".
פול חייך, וגם על פניו האמיתיות הופיע חיוך. "אני בטוח שיש לכם הרבה שאלות ובשמחה אענה על כולן, אך קודם אני רוצה לספר לכם למה הבאתי אתכם לכאן". אחת המשבצות בקיר מאחוריהם נפתחה ושתי כורסאות התגלגלו לעברם. לוק המתין כמה שניות אך הכורסה השלישית לא הגיע. "כדאי שאתן לכם לשוחח", אמר לוק ונעלם במסדרון. הדלת נסגרה אחריו. "החברה האנושית הגיעה לנקודת אל-חזור", אמר פול. "התפרצות הנגיף היא רק אחד מכלי השרת ששימשו את בני האדם כדי להביא אותנו למצבנו היום. היכולת של בני האדם לנתק את עצמם ממחזור החיים לא השתלבה היטב עם האבולוציה הטבעית, שהייתה הכוח המוביל עד כה. ברגע שאנשים הבינו שכסף יכול לקנות להם חיים, המטרה הייתה יחידה, להשיג עוד כסף – הישרדות קודמת לכול". "בגלל זה הם פוצצו את בית החולים?" דיוויד שאל, "זה לא הגיוני, בית החולים היה יכול להציל מאות אם לא אלפים של אנשים ממוות מדי שנה. למה להרוס אותו?"
"בית החולים טיפל באחוז מאוד קטן של האוכלוסייה – אלו שיכלו להרשות לעצמם את הטיפולים. המעבדות שלהם כללו מעבדות לטיוב דנ”א, האנשים שעברו טיפולים בבית החולים הזה יצאו ממנו ללא כל הפגמים הידועים לנו. הדנ”א שלהם השתנה ומחק את היסטוריית המחלות התורשתיות שלהם. השינויים האפשריים כללו גם שיפור יכולות פיזיות וקוגניטיביות. זה היה מעבדת פיתוח לתת המין החדש של הומוסיפיאנס במסוה של בית חולים. לא יכולנו לתת לזה לקרות, לא לפני שנחקק חוק שמאפשר שוויון טיפולים לכולם. אבל עשינו טעות. פיצוץ לא מבוקר של מעבדות שהכילו את נגיף הקריספר גרם להתפרצות”.
סיריל חשבה על שיחת הטלפון עם הוריה כשבישרו לה שגם הם חולים בנגיף. היא לא יכלה לעזור להם. העוצר שהוטל על היבשת מנע כל מעבר אזרחי בין המדינות. שניהם נפטרו כעבור שבוע. עד כה, היא לא הקדישה לזה הרבה מחשבה. היא הייתה כל כך עסוקה. ההתמודדות הצריכה זמן שלא היה לה. היא לא יכלה לעצור את עצמה עוד. היא הרגישה איך כל הכאב והזעם שבתוכה מתנקזים. היא קמה מן המושב בעוד פניה התעוותו ועיניה התמלאו בדמעות. היא דפקה באגרופיה על קיר הזכוכית.
"אז אתה אשם בפיצוץ, אתה אשם במותם של כל אותם אנשים? למה אתה מספר לנו את זה, מה אתה רוצה מאיתנו בכלל?"דיוויד ניגש אליה וחיבק אותה מאחור. היא הסתובבה אליו וחפנה את פרצופה בחזהו. הוא עטף אותה בידיו. "אני פה איתך, אני לא הולך. , נפתור את זה יחד כמו תמיד". דמותו של פול שתקה, מביטה בהם.
הכיסא של פול נע ממרכז החדר והתקרב לדיוויד וסיריל. הם נרתעו וזזו צעד לאחור. הם הביטו על גופו הרפוי שבכיסא. קסדת המתכת הפתוחה שעל ראשו הכילה מחטים שדקרו את ראשו.
"לא תמיד הייתי כזה. אחרי הקולג' הייתי בפסגת חיי. בדיוק התקבלתי לעבודה בחברת 'לנצח', החברה המדוברת ביותר בעולם., עמדתי לעבוד במקום שהבטיח לשנות את האנושות. הרגשתי כאילו כל העולם מחכה לבואי. העבודה הייתה הרבה יותר ממה שיכולתי לחלום עליו, וניצלתי כל רגע כדי לעמוד ביעדים שהציבו לי. ההזדמנויות לקידום הגיעו מהר וכבר אחרי שנה קודמתי להוביל צוות לפיתוח ריאה ביונית, שם גם הכרתי את לוק. כעבור שנתיים הצלחנו מעבר למצופה. הריאה שפיתחנו יכלה לפרק גם פחמן דו חמצני ומים כדי להפיק את החמצן הדרוש למחזור הדם. פריצת הדרך שלנו הייתה הצלחה שאמורה לשנות את העולם, אך בסוף היא הפכה לכתבה איזוטרית על עכברים אמפיביים בכתב עת רפואי. הצוות כולו עבר למשימה אחרת לחלוטין ואני קיבלתי והפנמתי תשובות כמו 'לוקח זמן להפוך מוצר כזה למסחרי' ו'תן לאנשי העסקים לנהל את החברה. איזה אינטרס יש לנו להסתיר את זה'.
תמונה של פול וז'אק מחויכים הופיעה לצד פניו של פול על השמשה. פול לבש חלוק מעבדה וז'אק היה בחליפת עסקים שחורה עם עניבה תכולה. הם החזיקו את הצ'ק שקיבלו לאחר שזכו בתחרות חדשנות רפואית במקום הראשון. "זה לא ממש מסביר מה קרה לך". סיריל הרימה את ראשה. "ושום דבר לא מצדיק את האסון שגרמת".
“כחודש אחרי הזכייה התחלתי להרגיש חולשה בגפיים. הבדיקות הראשונות אישרו ללא ספק. יש לי ALS, מחלת ניוון שרירים. נזכרתי בכתבת פרס של 'לנצח' על המלחמה ב-ALS, שהייתה בפורמט זהה לזאת שפורסמה עבור הריאות הביוניות. החלטתי לבדוק מה יש למאגר של 'לנצח' לספר על המחלה שלי. ההרשאות שלי לא היו מספקות ותוצאות החיפוש במאגר לא הניבו דבר. הייתי נחוש למצוא את המידע, הייתי צריך גישה למערכת, זאת לא הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה והגישה הפיזית למחשבים רק הקלה את העבודה. כעבור יומיים מצאתי הוכחה. 'לנצח' מצאה דרך להחליף דנ”א של תאים סוררים ובכך לבטל את הגורמים למחלה. הייתם חושבים שכאחד העובדים בחברה אהיה זכאי לפחות לחלק ממה שיש לחברה להציע. הייתי בטוח שמכיוון שאני חלק מהקבוצה האיכותית שעוזרת לנצח את המחלות, החברה וז'אק יעזרו לי במאבק על חיי, אך זה נגמר מהר משציפיתי. ברגע שהודעתי על המחלה, הם חסמו את ההרשאות שלי למערכת ונשלחתי הביתה עם מענק פיצויים אדיר, למנוחה עד סוף חיי הקצרים”.
דיוויד וסיריל הביטו בראשו הפתוח של פול שנשען על חזהו בהעדר שרירי צוואר שיתמכו בו. פול חייך ואיתו חייכו פניו המונפשות על החלון.
"רק שהם לא ידעו על הפירצה שהשארתי במערכת, זאת שאיפשרה לי להיבחר לאחד הטיפולים הניסיוניים של ביו- הום, חברת האם. כשז'אק גילה שנבחרתי הוא פשוט הקפיא את תהליך הטיפול שלי ונעל אותי באחת ממעבדות ביו- הום, ומאז אני ככה”.
"כבר הרבה זמן לא היה לי העונג לארח, קפה?". לוק נכנס לחדר ובידו מגש ועליו כמה כריכים ופירות חתוכים בצלחת בידו השניה החזיק קנקן."אשמח לכוס", הוא התקדם ונעמד לצד סיריל. היא אחזה בכוס ופול מזג עבורה. היא לגמה מעט והתיישבה על הכורסה, דיוויד התיישב לצידה.
"אפשר שולחן?" לוק פלט בעוקצנות בעודו מביט בפול. שולחן ואחריו כורסת יחיד הגיחו מתוך אחת המשבצות בקיר. הם התמקמו ויצרו מעין סלון אירוח קטן סביב השולחן. לוק הניח את המגש על השולחן והתיישב על הכורסה שהוקצתה לו.
פול המשיך. "הוא חיבר את המוח שלי לעולם וירטואלי אבל מצאתי את הדרך החוצה והרבה יותר. פגשתי את אלה, שיחררתי אותה וגיליתי את האמת החבויה מאחורי ז'אק."
סיריל ניסתה להבין למה לוק הביא אותם לכאן. איך העובדה שהם כאן תעזור למין להמשיך לשרוד. מה שקרה בעבר מעניין, אבל הזמן עבד נגדם, המשיך להתקדם והשאיר אותם מאחור, כמו מינים אחרים. היא כבר השלימה עם גורלה האישי אך עדיין לא ויתרה על גורל האנושות. ל-%99 מהם לא היו הידע, היכולת והמשאבים שלה ולכן הם היו חסרי ישע במלחמה בנגיף הקריספר. הנגיף נוצר כדי לשבש את האבולוציה של החיידקים על ידי שינוי קטעים בדנ"א שלהם. יכולות שלפני מאה שנים היו שמורות רק לאלים ניתנו לנגיף שהפך לקטלני ברגע שנחשף למגוון אבולוציוני רחב מדי.
פול המשיך בסיפורו. "הבנתי שאין דרך חזרה. האנושות עומדת בפני צומת שיקבע את עתידה. הבנתי שאנחנו לא מוכנים".היא הבינה את רמיזותיו של פול. סיפור חייו הביא אותו למסקנה הברורה שהיא עצמה לא חלקה עליה. בית החולים יצר נקודת מפנה באבולוציה. הקפיטליזם יצר מעמדות ובהינתן הטכנולוגיה המתאימה בזמן קצר היה נוצר מעמד על של אנשים שפסגת הטכנולוגיה טבועה בהם. היא דמיינה סופר אנשים כפי שראתה בספרי הקומיקס. היא מעולם לא הבינה איך עולם כזה יכול להתקיים.
"ומה גילית?", "גיליתי את האמת. המחקר לא נגנז. בדיוק ההפך. הריאות שפיתחנו יושמו אצל מספר לא מבוטל של מטופלים, 653 במספר. ההשתלות כולם עברו בהצלחה מלאה. שמות המטופלים חשפו רשימה של עשירי תבל שהגיעו מכל קצוות העולם לעבור את הטיפול. עברתי על הרשימה אחד אחד, המבוגרים שבהם עברו גם טיפולי הצערה וטיוב דנ"א. היה רק מטופל אחד שאת שמו לא הצלחתי לגלות וגם התיק שלו היה ריק. אני מניח שזה היה ז'אק".
"אני מבינה את התסכול שאתה מרגיש. אבל הפיצוץ שתכננתם לא פתר שום בעיה – להפך, היום כולנו נמצאים במצב הרבה יותר גרוע".
"אנחנו לא תכננו את הפיצוץ", פול התנצל. "אנחנו רק שחררנו את המידע לכולם. אתם צריכים להבין. המחתרת לא כזאת מאורגנת כמו שחושבים. ברגע שאנשים הבינו לאן זה הולך הם יצאו לרחובות, כולם ידעו שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו להציל את האבולוציה שלנו. תחשבי, אם סופרמן היה גר בעיר כבר לא הייתה לנו ממש יכולת לעשות משהו נגדו".
"אלא אם כולנו היינו סופרמנים כמוהו", דיוויד ניסה להתלוצץ. "אני עדיין לא ממש מבין למה אני וסיריל פה. איך אנחנו קשורים לכל זה. אף פעם לא ממש הבנתי למה חיכית לי לוק באותו יום ביציאה מהרכבת. מה אתם רוצים מאיתנו?"
"אנחנו, לא הרבה. אלה ביקשה אותך, אותך ספציפית. אנחנו לא ממש יודעים למה", אמר לוק. "אלה? זאת ששחררת מז'אק? פול, למה זאת הפעם הראשונה שאני שומע עליה?" "כי לא שאלת". דיוויד נעמד, הביט בסיריל, הושיט אליה את ידו ופנה לעבר הדלת. ”ואיפה אלה? אם היא כל כך מעוניינת בי, למה היא לא פה?”סיריל הרגישה מבולבלת. נראה שדיוויד בטח בהם אפילו פחות ממנה. היא לא הכירה את אלה ולא ממש הבינה לאן הוא מתכוון ללכת משם. אין להם לאן ללכת אבל אין ספק שהיא העדיפה להיות איתו מאשר להישאר בחדר עם פול ולוק. היא אחזה בידו של דיוויד והם התקדמו לעבר דלת החדר.
דמות נשית הופיעה לפניהם וחסמה את דרכם.
***
"דיוויד, אל תלך , אני פה".
דיוויד הביט בדמות. בניגוד להולוגרמה של פול שכללה רק את פניו, הדמות הופיעה במלואה. היה לה גוון ורדרד בכל גופה והיא הייתה עירומה. דיוויד השפיל את מבטו. הוא ראה את רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הרצפה. לא היו לה אצבעות ברגליה. הוא הרים את מבטו וגילה שגם פיקות הברכיים שלה נעדרות. ככל שמבטו עלה הוא שם לב שהיא פחות אנושית ואפילו מעט מצועצעת. דיוויד נעץ עיניו בדמות.
"אתה ואני נוכל להציל את בני האדם". "אני ואת? איך בדיוק אני קשור לזה?" "אני מאמינה בך". "מאמינה בי? למה?" סיריל נצמדה אליו, דיוויד אחז בה.
"במהלך חיי הקצרים עקבתי אחרי מיליארדי אנשים, אבל רק עם שלושה מתוכם הצלחתי ליצור תקשורת דו כיוונית. ז'אק שפיתח אותי, פול ששחרר אותי, ואיתך דיוויד שהצלחת להבחין שאני שם מתחת לכל תוכנות המעטפת השונות".
דיוויד הנהן קלות בראשו. הוא באמת חש שיש משהו שונה בתוכנות של ביו-הום. יכולת ההתמודדות שלהן עם מידע גולמי הייתה מפתיעה, ועכשיו הוא באמת הבין למה. הישות הלא אנושית הזאת תמיד עבדה מאחור, מסדרת ומנתחת את כל הנתונים שהזרים אליה.
"מי את?","היוצר שלי קרא לי אלה, כי תמיד חוללתי ניסים עבורו". אלה חייכה, בעוד דיוויד וסיריל עמדו המומים. לוק התקרב אליהם. "בואו שבו, זה הרבה מידע לעכל. תאכלו משהו, זה יעזור לכם להירגע". הם פנו חזרה לעבר הספה. לוק דחק את המגש שעמד על השולחן לכיוונם וכל אחד מהם לקח כריך.
דיוויד החל לחבר את הנקודות. הוא הביט בה, היא נראתה מושלמת מדי, כמו דמות מאוירת. לעובדה שבחרה להציג את עצמה בצורה הזאת ודאי יש משמעות, חשב. שמה היה מוכר לו. אלה היה שמה של יחידת החישוב. הוא נזכר בשמות הקבצים שהיו עוברים עדכון, רצים על הצג במהירות בכל פעם שזה קרה. זה היה כמעט יומיומי. הוא נהג לאשר את זה כפי שהתבקש בהודעה שקפצה בכל בוקר כשנכנס למערכת בזמן ששתה קפה. הוא הבין שאלה הייתה המוח מאחורי כל הפיתוחים הגדולים של האנושות בשנים האחרונות. היא תמיד עשתה בדיוק את מה שביקשו ממנה. היא נוצרה כדי להקל את הממשקים של בני האדם. יחידת העיבוד שלה יכלה לקחת תמונות, סרטונים, ספרים, שיחות ולהפוך אותם לבני חיפוש. זה היה חלק אחד של המשוואה. החלק השני נגע לחיבור שבין האינטואיציה האנושית לשליפת זיכרון. יחידת העיבוד יכלה לתת ממשק מותאם אישית שלימד את עצמו במהירות מה הכי טוב עבור המשתמש שלו. הוא ראה זאת כל יום בעבודתו. המערכות השתפרו כל הזמן, מה שהפך את העבודה לקלה יותר. אם הוא היה חי לפני 30 שנים הוא היה משתגע מהקצב שבהם הדברים נעים. היכולת לקבל את המידע הרלוונטי ולבצע החלטות בהנף יד הפכה את עבודתו למאתגרת במיוחד. הוא סיים את הכריך והביט בסיריל שישבה רכונה לאחור.
"שנלך לנוח?" "כן, אני מותשת מן הנסיעה". "אכפת לכם? נשמח לנוח מעט".
לוק שעדיין ישב בכורסה מולם הינהן בראשו ודיוויד חייך חזרה. "החדרים שלכם ממש כאן". לוק הצביע על הדלת וקם ממקומו. "בהמשך המסדרון יש מקלחת וארון עם בגדים נקיים. שירותים ממול המקלחת. נראה לכם שתסתדרו?" סיריל ודיוויד הנהנו בראשם ונעמדו. "מנוחה נעימה", אמרה אלה ודמותה נעלמה. פרצופו המרחף של פול נעלם מיד אחריה.
השקט היה מחריש. הוא הרגיש איך אוזניו מתכווננות לרמת השקט הגבוהה. הוא שמע קנאק ממפרק הברך של סיריל. הוא שמע את רשרוש בגדיו כשצעד עם סיריל בעקבות לוק. הוא אהב את השקט ואת היכולת להקשיב לחריגות מן הדממה. בימים עברו היה רודף את אותם רגעים שקטים, אך עכשיו הבין שהשקט הזה מעט שונה. שקט שעומד להישאר. הוא חשב מה יקרה כשגם הוא ירים ידיים וייכנע לגורל הבלתי נמנע שלו. בסך הכול זה נראה כמו מקום הגון לסיים בו את חייך, הרבה יותר טוב ממה שהתרחש בעיר.
"אני יוצא לאסוף עוד ציוד", אמר להם לוק והתקדם לעבר היציאה, "נתראה מחר".סיריל ודיוויד הביטו בו במין סוג של בהלה. "דברו עם אלה, אם תצטרכו משהו". "בסדר", דיוויד נופף בידו.
מוחו של דיוויד קדח. הוא ניסה לחבר את כל המידע החדש שקיבל, אך כשל בלהסיק מסקנות חדשות. הוא השתוקק פשוט לעצור את זרם מחשבותיו. הוא ניסה לשכוח את החודש האחרון ולחזור לרגע לחייו המשעממים, אלה שכללו עבודה ומחקר. נכון שהימים והלילות היו לעיתים מתישים, אך הייתה הרגשה של ודאות לגבי מה יביא היום הבא. עכשיו הכול היה פתוח, הוא פחד מזה.
סיריל הודיעה לו שהיא נכנסת להתקלח. דיוויד נכנס לחדר... הוא הוריד את חולצתו והעיף מבט במיטה, שוקל אם לוותר על המקלחת, תוהה אם ישנם שני תאי מקלחת. הוא לא רצה להביך את סיריל. מאז עזבה את ביתם, יום לפני הפיצוץ בבית החולים, הם התנהלו יותר כחברים טובים מאשר כזוג. הוא תהה אם זה קרה בגלל המצב או מכיוון שהיא לא מצאה בו עניין. הטרידה אותו המחשבה שלמרות שהאנושות נדונה לאבדון הוא לא מסוגל להרפות מן הצורך לדעת שהוא וסיריל שוב ביחד. הוא חשב בעיקר על הסוף שלו, הוא רצה למות אהוב.
דיוויד יצא מחדר וצעד לעבר המקלחת. הוא לחץ על כפתור שהופיע לצד הדלת והדלת זזה הצידה ונבלעה בקיר המתכת. הוא נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. סיריל לא הבחינה בו. בגדיה היו תלויים על מתלה שעמד בקיר לימינו. בסוף הקיר ראה ארון מלא בגדים. דיוויד ניגש אליו, מפנה את גבו אל המקלחון, ושלף את אלו שהיו במידתו. הוא הסתובב, סיריל עמדה שם ערומה מתחת לזרם המים שניתך על ראשה. אדים מילאו את המקלחון השקוף. שערה החום גלש במורד גבה עד מעט מעל לישבנה. הוא הוריד את בגדיו ונכנס למקלחון בתא שלידה.
***
סיריל התענגה על זרם המים החמים. כבר כמה ימים חלפו מאז המקלחת האחרונה שלה. עורה הרגיש שמנוני ודביק. היא אחזה בסבון ושפשפה ביסודיות את גופה עד שהרגישה שוב את עורה מתחת לשכבות הלכלוך. היא השתמשה באותו הסבון גם לשערה. היא נזכרה באמבט שהיה להם בבית. שם היא הייתה באמת נרגעת. שום דבר לא היה יכול להפריע לזמן האיכות הזה שלה עם עצמה. כשיצאה תמיד הרגישה במיטבה. היא סגרה את הברז והושיטה את ידה לעבר המגבת. היא שמעה קולות של מים זורמים וייבשה את גופה במהירות.
"דיוויד זה אתה?", זרם המים פסק. "כן סיריל, הייתי חייב להתרחץ, רעיון מעולה". זרם המים נשמע שוב. גופה היה יבש. היא עטפה את שערה במגבת היחידה שהייתה לה, יצאה מהמקלחון והתקדמה לעבר ארון הבגדים. כשהביטה לשמאלה ראתה שדיוויד לא סגר את דלת המקלחון. היא נזכרה, שגם בבית הוא היה שוכח לסגור את הדלת המקלחון עד הסוף והמים היו משפריצים לאורך החדר דרך החריץ. הפעם היא ראתה בכך הזדמנות להמס את הקרח ביניהם. היא זרקה את המגבת על הרצפה ונכנסה למקלחון של דיוויד.